רק כדי להאיר

הגעתי עכשיו לדירתי המבולגנת, מעיה"ק תובב"א, ותיבת האי מייל שלי קורסת מהודעות ומסרים. שלא לדבר על הטלפונים...

אז נכנסתי לבלוג.

מה אני אגיד לכם, פוסטים כמו שני אלה האחרונים לא עושים טוב לעור הפנים שלי. ונגמר לי הקונסילר.

אז החלטתי להעיף אותם מהפרונט כמה שיותר מהר ולפנות את קדמת המסך לדברים שראוי להם המקום המכובד הזה.

רוצים אופטימיות? קבלו אופטימיות!

בדרכי חזרה למחוז הדרומי שטתי לי על כבישי הארץ ובדמיוני נזכרתי בסיפור הזה.

טענות בעניין המפרט המוסיקלי להפנות לקובלנץ. גלגל"צ זה לא מה שהיה פעם.

מקווה שתאהבו, אנשים יקירים.

ואני?

אני בסדר אני.

*

ראשים מדברים

הראשים של האנשים מולי באוטובוס מִטָּלטלים במהלך הנסיעה מצד אל צד .
המוסיקה הבוקעת מהרדיו של הנהג אינה משתלבת עם התנודות ימינה ושמאלה, אבל זה לא מפריע לי לדמיין כאילו כן. כמו תזמורת של צליל ותנועה, כשאני,במוחי, מנצחת על כל העניין.
ראש מתולתל אחד, הראש שמולי, נע בקצב אחר. מסרב לתת לתנודות האוטובוס להכתיב לו את הנאת התנועה לשמע המוסיקה.
'תלתלים הם סרבנים בדרך כלל', אני מחייכת לעצמי ועוקבת אחריה.
מידי פעם היא מציצה בחלון, מביטה תוך צמצום עפעפיים אל הנוף הרחוק. שפתיה ממלמלות את מילות השיר יחד עם הזמר התורן והיא מתופפת על ברכיה ומניעה את ראשה בקצב המוסיקה, שהוא, כאמור, אינו חופף לתנודות הנוסעים במהלך הנסיעה.
השיר בגלגל"צ התחלף.
לין מרלין שרה בקולה המלאכי על חוטא בלתי נסלח, מה שגורם למתולתלת שלנו לנוע ביתר שאת ונדמה לי שאני שומעת יותר מלחישה בקולה המלווה את השיר.
האוטובוס נעצר. פקק.
רק ראש אחד זז מולי.
אני עדיין רואה אותה בפרופיל, ממשיכה להציץ החוצה, לשאוף את הנוף ולנשום את השיר.
לפתע גם תנועות ראשה נעצרות. היא מתקדמת יותר לעבר החלון ומציצה כילדה סקרנית אל הרכבים שחולקים איתנו את פקק התנועה.
בג'יפ קטן שלידנו יושב בחור צעיר, כלב מנומנם לצדו ושפתיו ממלמלות שיר.
המתולתלת, מחייכת, מביטה לעבר הנהג, מנסה לקלוט בדיוק באיזה בית נמצאת לין ומצטרפת לשיר.
הפעם היא מטעימה את התנועות בשפתיה. מכווצת אותם לעיגול ברור כשהיא שרה הברה של חוֹלַם.
הצצה נוספת החוצה, מיישירה מבט לעבר הבחור שמסתכל נכחו- במכוניות שלפניו.

אני מכירה היטב את סוג הטלפתיה הזה, כאשר מעוניינים לשוחח עם מישהו או להפנות את תשומת לבו- וגבו מופנה אלינו. די להביט בו במבט אחד- גם אם זה בגב ולא לוכדים את מבטו- והוא מסתובב אלינו, מחפש את העיניים שטפחו על גבו כאצבע מאותתת, כל זה-בלי שנספיק לקרוא בשמו.
הטאקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה מהר מאוד הפעם.
הבחור הרים את ראשו לעבר חלונות האוטובוס, עבר במבטו על פני הנוסעים ונעצר כשראה אותה, שרה יחד איתו:
And now she's up there
Sings like an angel
But you can't hear those words
שפתיה התרחבו לכדי חיוך כשראתה כי הבין שהם שרים את אותו השיר.
הוא הושיט את ידו לעבר כפתורי הרדיו. אני מניחה שהוא הגביה את המוסיקה והמשיך לשיר בקול גדול, מכה קלות באצבעותיו על ההגה יחד עם הקצב.
האוטובוס החל לנוע לאיטו. הפקק הפך להיות נייד. הרכבים שלצדנו זזים באיטיות חופפת לשלנו.
הג'יפ נשאר ליד.
חמי רודנר החליף את לין עם "גאולה".
הבחור חייך אליה וכאילו שר לה.
היא הניחה מרפק על אדנו הצרה של חלון האוטובוס וזימרה יחד איתו.
עקבתי אחריהם כמהופנטת.
הם לא רק שרו יחד.
הם אמרו יחד, ודברו ורקדו וצחקו יחד.
כל זה במבט ובתנועות השפתיים.
במבע שאפילו שמשת החלון והמרחק בינהם לא הצליחו לטשטש.
הסטתי לרגע קט את מבטי מהם והצצתי לצדי הדרך. שלט מכוון סימן כי אנו מתקרבים למחלף אשדוד.
הג'יפ היה בצד הימני של הכביש והבנתי שהוא עומד לפנות לכיוון אשדוד במחלף, בעוד אנו ממשיכים ישר, בדרך לבאר שבע.
הסתכלתי עליה.
מהורהרת ומחוייכת הביטה משך שניות מועטות לעבר האופק. כשהגיטרה של סנואי ווייט, כמה מתאים, התחילה לנגן את "bird of paradise" -חזרה להביט בעלם. היא חייכה כשראתה שהוא מכיר גם את השיר הזה.
הבחור, משום מה, נראה קצת יותר מוטרד. הוא הביט במראת הג'יפ, נראה כמנסה לאמוד את המרחק בינו לבין המכונית מאחור.
המתולתלת ואני כמעט התאכזבנו נוכח התעלמותו.
האוטובוס האט את מהירותו.
הגענו למחלף.
הבחור שלח לעברה מבט מהורהר אחרון לפני שהאוטובוס חלף על פניו במהירות מחודשת.
אוטומטית סובבתי את ראשי לאחור אבל משאית גדולה חסמה את שדה הראיה שלי.
כשחזרתי להביט לעבר המתולתלת, הסבה את ראשה במהירות קדימה, מנסה להסתיר את העובדה שרצתה לראות מה עלה בגורל הג'יפ הירקרק שלה.
ראשה הורכן.
המקצב המתכתי של הגיטרה לא ממש עודד אותה להמשיך ולנוע לצליליו.
רציתי להושיט יד מנחמת, שתלטף את תלתליה, אבל חשתי שאני כבר יודעת יותר ממה שמותר לי ושהמציצנות הזאת לא הייתה הוגנת מצדי.
לאחר שהאוטובוס עבר את צומת בני דרום ועומס התנועה ירד, הבטתי ביתר ריכוז לעבר הנופים שפיספסתי, משום מה, בדרך.
הספייס גירלס שרו את "viva forever" והמנגינה נשמעה הפעם נוסטלגית מבדרך כלל.
ג'יפ ירקרק חצץ ביני לבין הנוף---
זיהיתי בתנועות שפתיו את
"hasta maniana- allways be mine".
הסבתי פני אליה לראות אם ראתה, אם שמה לב.
היא הייתה מכונסת בתוך עצמה, מכווצת.
רציתי לומר לה... אבל שתקתי וחזרתי להתבונן בו.
הוא הסתכל לעברה, בוחן בגבות מכווצות את העצבות ששרתה עליה פתאום.
המבט היה חד וישיר ומאוד מרוכז.
ידעתי שיקח לו מספר מועט של שניות להפנות את תשומת לבה.
זה תמיד עובד.

*

שלכם, פנסה,

משתדלת להאיר.