לא נעלמתי. אני פה :)))
*
יש תקופות אלם כאלה, אתם כולכם יודעים אותם.
מי שמכיר אותי דרך הבלוג יכול למצוא מתאם מושלם בין שנות קיומו של הבלוג הזה בכל הקשור לתקופות השקט.
לתקופות העצבות.
לתקופות התקווה...
*
בשנה הבאה קיבלתי על עצמי את תפקיד רכזת שכבה י"ב.
מזכיר לנו משהו, הא?
זה כאילו החיים שלי פתוחים לפני כמו ספר ואני בדיוק יודעת מה יהיה בעמוד הבא עוד לפני הדפדוף.
מחוגי הזמן מתקדמים להם במהירות ואני צועדת בקצב שלהם, שזה נהדר, הדינאמיות הזאת.
אבל אני כמו צועדת במקום.
*
היו לי רגעים לא קלים לאחרונה. עצבות שלא ממש ידעתי איך לעצור.
גם כשניסיתי להטות פני ולהביט לכיוונים היותר משמחים של חיי, שהאל הטוב העניק לי בדמות משפחה ואחיינים מ ק ס י מ י ם, חברים והוויה נעימה וטובה, נדמה היה כאילו הנוגות הסמיכה הזאת בלתי נתנת לעצירה או מיגור.
והגיעה ההצעה לריכוז שכבה י"ב שיחד עם הצד המחמיא שלה ממש ראיתי את השדון ירוק העיניים נושף לעברי, מחייך בזדוניות, "נו, ככה נראים החיים של כל הגראציות. בדיוק אותו דבר- עד הפנסיה"
משב האויר שקידם את פני כשחזרתי לדירה שלי בתקופה האחרונה היה עכור ומחניק
היה עצור ומעיק
היה בודד.
הימים חולפים שנה עוברת והנה את, חגית, בדיוק באותו מקום לעולם נשארת.
ואז אני מביאה אותו, את השדון השני, שכמה הוא קטן ולא בולט, יש לו כח, לממזר.
כמה פריטות אקורדים על הגיטרה , "כי נפלתי קמתי" ודמעות- והופ, הוא פה.
הם לא רבים מכות, השדונים שלי. הם אפילו לא מתראים.
מספיק שהקטנטון ורוד הלחיים יופיע ופוף! הירקרק הרושף נעלם לו.
*
כן, מחוגי הזמן זזים קדימה
במעגלים
אבל לא ממש, אדוני
כי יש התקדמויות ספיראליות
ומציאות חיי סבה במעגל ומטפסת למעלה.
מאחר ואני בלתי ספורטיבית בעליל הטיפוס הזה קצת איטי ולפעמים לא מורגש. אבל הוא קיים.
הוא בהחלט קיים.
*
בלילות האלה, החשוכים והכואבים שתקפו אותי למשך יממות שלמות היו לי אהובי שמשום מה זכיתי והם גם אוהבי
שעטפו אותי בחיבוקים מכשפים
והולידו עוד כמה שדונים ורודי לחיים , ככה שיהיו לי ספייר, לחושך הבא.
*
פנסה,
באק אין טאון (וקצת יותר בכושר, הטיפוס הזה למעלה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
