רק כדי להאיר

והיא שוב עוצרת

מרגישה בסרט

לא שלה

בכלל.

לא היא לא חושבת

שהיא מאושרת

ושזה חבל.

גשם מטפטף על גגות בתים

שמש בוקר רחוקה

כבר הרבה ימים זה אפור בפנים,

היא לא צוחקת היא לא בוכה.

והיא שוב עוצרת

מרגישה בסרט...

מול מלון ישן

בית קפה קטן

הוא מביט בה, מחייך

היא צוחקת גם

רוח מהים

עוד כוס יין ונלך.

ונלך...

דיסקוטק מואר בבניין ענק

כמה חופש יש בפנים

די. ג'יי מקומי

היא רוקדת שם

היא לרגע באויר.

ואז היא עוצרת

מרגישה בסרט

לא שלה, בכלל.

לא היא לא חושבת

שהיא מאושרת

ושזה חבל.

חבל.

("מרגישה בסרט" למאיר בנאי. הבאר שבעי, אגב. שלא תגידו שאנחנו לא תורמים למוסיקה המקומית. ומי שצעק "זהבה בן", שקט!).

*

כבר שנתיים שהיה אפור בפנים.

הייתה עשיה ואקטיביות. והיה אפור.

אבל לפני שתבהלו לי מחשש פן יהפך פוסט זה יבבני אף יותר מקודמיו, אני מפנה אתכם לאייקון ההוא למעלה משמאל. לא מצריך דיבוב, נכון?

זהו? נרגענו? עכשיו כוס מים להתרעננות ונמשיך, ברשותכם, לניתוח פרוביזורי של השיר הכובש הזה.

הבחורה שם "עוצרת" ומרגישה בסרט.

כל כך אני.

הייתה מן עצירה בחיים שלי. היה חידלון. למרות הדינאמיות שרתה בי בדידות גדולה שאיפשרה לי לחלום חלומות סינדרליים מטופשים, ציפיה לאיזה נסיך שיבוא וישא אותי על גבי הסוס הלבן (סוס כזה עם 1000 כוחות סוס, שיכול לשאת גם מטענים חורגים), ויציל אותי מהעצירה. סרט-סרט, הא?

למעשה המציאות האמיתית של חיי הייתה מקבילה לסרט וודי אלני מאשר לקומדיית קיטש עם הפי אנד לה כולנו מייחלים.

אבל זה לא מנע ממני לחלום. להרגיש בסרט אחר. ששאב אותי לתוכו בעיקר בשניות הראשונות של לפני השינה, ובעט אותי החוצה ממנו- בשניות היקיצה לואקום בבוקר.

בואו ונמשיך להרוס למאיר בנאי את מה שהוא רצה לומר, או קיי?

הבחורה מטיילת בעגמומיות שלה לתוך חורף וגשם ופתאום רואה מישהו בבית קפה.

היה במפגש הזה משהו שהוציא אותה מהעצירה. "ונלך".

הליכה היא איזשהו ביטוי לאקטיביזם.

אבל אח"כ היא לבד. בלי המישהו הזה. ובכ"ז- ממשיכה לרקוד.

היא הצילה את עצמה במידת מה.

(והבית האחרון זה סתם פזמון חוזר! לא להתייחס!)

חוצמיזה שבסוף זה "ואז היא עוצרת" ולא "והיא *שוב* עוצרת".

יש כאן, כנראה, סרט חדש. אחר.

והלוואי שיהיה אופטימי.

טוב טוב, מה אני מורחת אתכם בפרשנות שמזכירה נסיונות ניתוח אינטלקטואלי של רומנים למשרתות מבית "מועדון הספר ה(עאלק)טוב". הנה זה בא:

ביום שישי טילפנו אלי מתיכון במרכז הארץ. כן כן, ההוא עם חלקיות משרה מגוחכת.

הוסיפו להצעה הקודמת שעות (וטוענים שיתכן שזה פתוח ליותר מזה) וההצעה הפכה להיות אטרקטיבית הרבה יותר.

אמרתי להם שאני מוכנה לחשוב על זה עד תחילת השבוע ואודיעם בדבר החלטתי.

*

(הפוגת קיטש נוספת ואחרונה להפעם. שבועת צופים!)

בסרט "אישה יפה" ג'וליה רוברטס אמרה למושיעה ריצ'ארד גיר באחת האפיזודות במהלך הסרט, שהיא תמיד חלמה כילדה על סיטואציה בה היא נסיכה שבויה במגדל ושנסיך בא להציל אותה ומשם הם רוכבים לעבר האופק המבטיח חיי אושר ועושר.

בסוף הסרט, לאחר שהוא מבין שהוא אוהב אותה והולך אליה ומטפס לו במדרגות החירום של הבניין ההרוס, הוא שואל אותה לאחר הנשיקה המתבקשת : "מה קורה לאחר שהנסיך מציל את הנסיכה?"

"היא מצילה אותו בחזרה".

*

אז לפני שאציל מישהו אחר, או שאמתין עד בוש לגואל שאמור להציל אותי, וכנראה יש לסוס שלו פנצ'ר, כדאי שאציל את עצמי, או שאעזר באותם אנשים טובים שהם נסיכים ונסיכות שנמצאים פה לידי כל אימת שאצטרך.

אני, ברשותכם, צריכה להרים איזה טלפון לראש אולפנא קצת לחוץ ממרכז הארץ ולחשוב על המעבר הצפוי.

ואם מישהו יודע על דירה באיזור גבע"ש שמחפשת שותפה דתית לא מעשנת עם פ'טיש לפנסים, במחיר סביר- אני וצפרדעי נודה לו מעומק הלב.

ובהזדמנות זו תודה לכם על ההקשבה ותודה למלוכסנת הרחוקה על הדבר המקסים הזה.

ותודה לך איש יקר מאי שם :)

לסיום, תרשו לי אך זאת:

(שחרור קיטור)

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!

זהו

חוזרת לתדמית המהוגנת של מורה דוסית...

(נראה לכם?!?)

תושבי איזור א' רבתי- קבלוני בתופים ובמחולות.

אני באה :)