לפני שאפצח בכתיבת הפוסט אבקש את כל האנשים שחשבו שלפניהם מורה דוסית מהוגנת ונורמלית לוותר על המשך קראת הפוסט הזה וללכת לבלוג של בתיה "הכינותי מראש" עוזיאל. אין לה בלוג? אז לכו לקרוא על יוליוס קיסר באנציקלופדיה הקרובה למקום מושבכם.
מה ז"א "אין?" אויה לי אהה עלי, נגזר שיקראוני חבורת שוטים ולא אנשי רוח. ואני עוד אמורה להיות מחנכת בישראל!
אז עשו הפסקת פיפי.
אז ככה. אני הולכת לחשוף כאן את הסטיות האמיתיות שלי. יתכן ויש בדברים שידווחו להלן מניע פוטנציאלי להתקף לב. הקריאה באחריותכם בלבד.
מ-ת-חי-לי-ם (נשימה עמוקה):
1. זוכרים את הפרסומת הזאת שמדברת על אלימות במשפחה ומראים ילד חוזר הבייתה ומשתדל לא לדרוך על הקוים של המדרכה כי "אם אני לא אדרוך על הקוים אבא לא יכה הפעם" או משהו כזה? אז אני עושה את זה גם... כלומר, הולכת בלי לדרוך על הקוים- אבל, היי! אני לא מוכה! זה תסביך כזה...
2. תחרויות עם עצמי. די דומה לפ'טיש הראשון: "אם אני אספיק להגיע לרמזור לפני שיתחלף לאדום, הבחור מאתמול יתקשר ויגיד שהוא מעוניין". "אם אעקוף את האיש על האופניים אז התקבלתי ל---".
3. כשמתמכרת לשיר מסויים- אני מקשיבה לו ברציפות עשרות פעמים. פעם, כשהיו קלטות ולא דיסקים- הגדלתי עשות והייתי מקליטה את השיר שוב ושוב ושוב, כך שעד היום יש לי למשל את "קליפורניה חולמת" של האמהות והאבות על צד שלם איפשהו. וואלה, התגעגעתי לשיר הזה...
4. לשדך כל מה שזז. היי אתה, עצור שניה... (אבל היי! פ'טיש שוה! יש לי כבר 5 זוגות!)
5. למולל כל דבר. טוב, לא כל דבר. דברים מגעילים/בעלי חיים/ אוכל- לא. מה נשאר? כל השאר.
6. להתאהב בבלתי מושג. תסביך ידוע.
7. שמשחקים לי בשיער. אני יודעת שזה נורמאלי- אבל אני מכורה לזה. בכל מצב. אפילו בזמן הארוחה. אגב, שזה לא יראה פ'טיש מוגזם- התכוונתי לשיער שעל הראש.
8. לדבר עם עצמי או עם עצם דומם. לא, אני לא משוגעת. אנייי לאאאא משוגעעעעת! מה זה המזרק הענקי הזה?!? 
.
9. אמממ... טוב... לנעול את הנעלים בבוקר לפי השולחן ערוך. תקועה לי בראש ההלכה הזאת ויאללה, אם לא מועיל לא מזיק. למרות שיש לפחות עוד מליון הלכות חשובות יותר להתייחס אליהם.
10. לספר על עצמי הכל. גם (אולי בעיקר) את המחדלים האישיותיים. אם אתם לא מבינים על מה אני מדברת עיינו בסעיפים 1-9 שהם מדגם דל ומייצג.
ואיפה הפאדיחות שהבטחתי בכותרת הפוסט?
ובכן...
אני כעת בבית לבד. מהבוקר. אמא נסעה לקרובים ודיתי נמצאת בכינוס של פורום "חיות וחברה" באוני' תל אביב.
שמעתי לי להנאתי את "לא טוב היות האדם לבדו" (גירסת בובה מתי) אגב אירגון הבית. ואז התחלתי שוב... ושוב... ושוב... וברגעי האטרף של ה"וואו וואו וואו וואו" בסוף הגברתי לפול ווליום והתחלתי לרקוד תוך מחשבה "כמה טוב היות האדם לבדו ברגעים כגון אלה... לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל בך".
מנערת את התלתלים, עוצמת עיניים, מתמכרת. משתוללת...
ושוב...
ושוב...
ושוב...
ואז, עם המטאטא ביד, סיבובון א-לה בארישניקוב והופ! הדלת נפתחת ממש מולי ו...
"מה?!?! מ ה ?!?! סליחה רגע אני לא שומעת..."
ניגשת סמוקת לחיים להנמיך את הווליום ומסתובבת לעבר עלם החמד שמסתכל עלי (עכשיו שמתי לב שהוא גם "חמד"), תוך שוטטות מבטי במבוכה לצדדים.
והוא מתאמץ לא לפרוץ בצחוק, הבן אלף.
"היי! ובכן... אני סטודנט שגר בהמשך הרחוב ו..את יודעת, תקופת בחינות וכל זה, והשיר הוא לא רע! לא רע בכלל! רק מרעיש קצת והכי חשוב- לא בא לי שמתי כספי ימאס עלי כי אני די מחבב אותו".
"אה, או קיי, סליחה ממש... כאילו, וואו, אפילו לא שמתי לב שזה כזה חזק. בהצלחה במבחן"
מלווה אותו לדלת תוך מלמולי התנצלות נוספים.
הלך. בטח החזיק את הבטן מרב צחוק כל הדרך. 
מרגישה שחם לי ממש, אז קופצת למקלחת לשטוף פנים ו... קיבינימאט!
במראה משתקפת מולי גירסה נוספת של קלרה המנקה.
קשרתי לי מטפחת מצחיקה לאסוף את התלתלים מעל הפנים וזה נשאר שם...
זה נשאר שם!
והוא ראה את זה...
לעזאזל.
בזאת נדר נדרתי: להיפטר מתסביך מספר שלוש.
אה, תסביך נוסף:
להבטיח לעצמי הבטחות שבלאו הכי לא אוכל לקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
