רק כדי להאיר

קצת מסורת לא תזיק, כופריי היקרים:

ט"ו באב-

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות?

בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנו- תן עיניך במשפחה:

שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (תענית ד, ח)

יפה לנו, נכון?

אז בואו נחשוב על זה:

בימי קדם, אחיותי, לא היינו צריכות לדעת הרבה בשביל להתחתן. ממש לא. יורדות לכרם הקרוב מפגינות  צעד תימני פשוט ו...יש! מצאנו את האושר.

אה. וגם היינו צריכים ללבוש לבן, למרות שזה משמין.

זהו.

זה כל מה שנדרש מאיתנו.

אינטיליגנציה? מה זה?

יראת שמים? נו...

דעתנות? חס וחלילה!

עכשיו, בואו נרוץ קדימה עם ההגיג הזה, או קיי?

חוזרת לה כרמיאלה מפסטיבל המחוללות בט"ו באב עם כאב גב ורגליים דואבות (כי היא באמת ניסתה) ואמה המייחלת כבר למושיע שיגאלנה מעולה של הבת שואלת בטון מוכיח:

"גם השנה אף אחד לא חטף אותך? ממממ????? לא הועילו השיעורים הפרטיים עם הכוריאוגרף עדיין מעדת לעין כל?"

וכרמיאלה שלנו עונה בקול בוכים:"אבל אמאאאא, מה אני אעשה? לא הולך לי עם הקלאץ'! (אופס, תמחקו את זה. טעות בתקופה...) מה אני אשמה שיש לי קואורדינציה כזו גרועה!? אוף."

חולצת האומללה את נעליה וטובלת את רגליה המעונות בדלי מלא מים רותחין ובורית בריח המור והבשמים ומעסה כפותיה במרץ.

אמה המיואשת שואלת: "ומה עם בנות אבינדב?"

"תפסו אותן בני אבינעם הנאים למראה"

"והשכנות פה? מרים ודבורה?"

"תפסום. בנימין בן אחימעץ ושמעון האילתי החתיכים. מרים הרביצה כזה שפאגט, שכמעט אני חטפתי אותה..."

"נו" שואלת אמה " מה יהא עליך? מה יהא עלי? מה יהא על אחיותיך?... אני בגילך---"

"אויש אמא, אל תתחילי עם ה'אני בגילך' הזה טוב? פייס איט, יש לי חינניות של בני נימשי. לא יודעת לרקוד. חוץ מזה שאת הכשרון בריקוד ירשתי ממך... את התחתנת רק בגלל היחוס..."

נאנחת האם, מפלבלת עיניה כלפי שמיא ומבקשת מבורא עולם שימצא מהר חתן לקלפטע שגדלה לה בבית (מילה תנאית לקלפטע? מישהו?...) ומקווה שבט"ו באב הבא ימצא איזה שלימזל שיבוא ויטול.

~~~

אם זו סימולציה של "הימים ההם" למה שאני עוברת בבית "בזמן הזה"?

מה פתאום...

סתם הגיג חביב.

כשאני חושבת על זה אם הייתי חיה אז, היה הולך לי לא רע... אלופה ב"צעד תימני", "דאסות" ו"יש לנו תיש"...

הנרקוד?

:)))

כמה מאמרים מוסגרים:

א. הנ"ל נכתב לפני שנתיים בדיוק. לרגל היום הזה שהרווקים לא כל כך אוהבים. אין הרבה שינוי. בעצם יש! אני יודעת גם פירואט!

ב. הדברים הובאו כעת, לפני ט"ו באב שכן במוצאי שבת אני יוצאת לקורס של שלושה שבועות (עם הפוגונת באמצע). ככה, שלא תתגעגעו.

ג. סיפור מופלא על איש נהדר שזכיתי להכיר אודות להגיגי כאן (כן, יש אחד נוסף לרשימה, ב"ה)- אני מבטיחה לספר בביקור הבא שלי כאן.

ד. וגם... קצת על החדר הקטן והאינטימי שלי- בע"ה כשאתמקם סופית.

אורוואר אנשים טובים,

והרבה אושר וטוב.

מגיע לכולכם,

פנסאיתכם.