רק כדי להאיר

את עוצרת לרגע את ההליכה שלך לאורך רציף תחנת הרכבת.

אנשים שבאים במרוצה מאחוריך נתקלים בך.

חלקם פולטים התנצלות כנגד מלמולי הסליחה שלך. חלקם לא טורחים להביט בך וממשיכים, נמרצות, בדרכם. אף אחד לא מתפלא למראה ההתנהלות הזאת שלך. האיטיות. העצירה. הבהייה נטולת המבע במתרחש סביב. אין אדם אחד שיצעק אליך "את לא נמצאת במקום הנכון! תתעוררי! כאן צריך למהר! כאן הכל קורה מהר.."

אם היה מגיע אחד כזה, היית מפנה כלפיו את המבט החלול שלך, מנערת את הראש כמתעוררת מהזיה ומתחילה לדבר אליו. ולספר. לספר על החברה הכי טובה שלך.

*

החברה הכי טובה שלך הייתה איתך לאורך כל שנות התיכון.

ישבתן זו ליד זו בכיתה, גרתן יחד בחדר משך ארבע שנות אולפנא.

הדרכתן יחד בבני עקיבא.

חלקתן יחד סיפורי התאהבויות ראשונות. סודות כמוסים. חויות. חלומות. שאיפות.

כשבסוף כיתה ט' עברת ניתוח בבית חולים, והתעוררת לסירוגין בחדר ההתאוששות, מבין זוגות העיניים הדואגות של בני המשפחה- זיהית בקלות את שלה.

ושירות לאומי של שנתיים, ופסיכומטרי ומחשבה על לימודים גבוהים.

היא מחליטה ללכת על החלום שלה, שהכרת מאז ומעולם- "להיות רופאה!"

מתחילות ללמוד יחד, וגם אם כמה עשרות קילומטרים מפרידים בינכן- אתן מתעדכנות על בסיס קבוע מה קורה אחת אצל השניה ובסופי שבוע מוצאות זמן ללכת לסרט, לשבת באיזה בית קפה ולדבר.

בין תקופת בחינות אחת לחברתה- מוצאות זמן להתאהב, להפרד, להפגש ולחפש את הנשמה התאומה.

ואז את מתארסת, בגיל 21. מאושרת מהאיש שלך והיא- מאושרת יחד איתך.

והיא ממשיכה להיות איתך. תמיד.

גם ובעיקר ברגעי הפרידה והמשבר הגדול.

ולאחר כמה חדשים, כשהפצע עדיין לא הגליד- היא מספרת לך, בעדינות מירבית מתוך רגישות למצבך, על איש מקסים שהיא אוהבת והוא אוהב אותה.

בעיניים שלה את רואה שזה זה.

את מרגישה שאת שונאת אותו על שלקח לך אותה, ומאידך, יודעת שאם היא בחרה בו- סימן שמדובר בבחור לעניין.

עם הזמן את לומדת להכיר אותו ומתרשמת מאוד מהבחור הצעיר, שמסיים את לימודי הרפואה אוטוטו.

ותקופת חברות מאושרת שבסופה הצעת נישואין רומנטית , עליה תמיד דיברתן בדקות המעטות של לפני השינה.

יחד אתן הולכות לחפש שמלת כלה ומכתתות רגליים, עד שהגעתן למקום נידח ובתוכו- השמלה שברגע שמדדה אותה חייכתן אחת לשניה ומיד צווחתן לטלפון "מצאנו!".

ושבת הכלה שלה- על טהרת האוכל של אמא שלך כי היא מאוד אוהבת את האוכל של אמך.

ויום החתונה- הליווי הצמוד לסלון וקישוט האוטו בזמן שהופכים אותה לכלה יפהפיה.

אתן חוזרות לחתונה במושב שבו הוריו גרים. חתונה כפרית עליה חלמתן שתיכן והיא בדרך להגשים.

ולקראת החופה לחיצת יד איתנה שלך לידה כשמזוית העין את רואה אותו מגיע כדי לכסות את פניה עם ההינומה וקולטת את שפתיו לוחשות לה "את כל כך יפה!".

ואז מגיעה שיגרת חיי נישואיהם שאף פעם לא הפריעה למערכת יחסים אוהבת. ולמרות היותם עסוקים בלימודי הרפואה הקשים- תמיד מצאו זמן למחוות של אהבה. וכן, גם אליך.

את לא תשכחי אף פעם את הערב ההוא שבו חזרת  איתה מהאוניברסיטה וראית יחד איתה את הפתק ההוא על השולחן:

"יקרה שלי,

תליתי את הכביסה וניקיתי את הבית

בתנור יש עוף בדבש ובסיר על הכיריים – אורז.

יצאתי להתפלל ערבית. כשאחזור- נאכל יחד.

אוהב..."

ושמחת בשמחתה והתפללת שיהיה לך כזה גם.

ותקופה ארוכה ולא קלה של בלי ילדים.

מתחילה סדרת טיפולי פוריות כשאת מחזקת אותה באמונה שלימה שיהיו לה ילדים ומנסה לנטוע בה אופטימיות יחד עם בעלה השמח תמידית.

ולאחר כמה שנות נישואין- בשורת ההריון המשמחת כשבסופו נולדה הבת הבכורה והיפהפיה שלה.

את מגיעה לביתם, מקשטת אותו בבלונים, מסדרת, מנקה.

האב הצעיר מגיע מבית החולים מאושר ופורש ללון ואת רואה לנגד ענייך משפחה למופת וזוגיות נהדרת.

והקטנה גדלה בשנתיים כשטיפול אחד נוסף מביא איתו הריון חדש

ונולד הבן.

עם הזמן את מעט מתרחקת. במודע. אולי חושבת שנוכחות מתמדת שלך לא טובה לזוגיות שלהם, על אף הזמנות חוזרות ונשנות לשבת. על אף רצון כן של שניהם לראות אותך יותר כשהטון שלהם כמעט נעלב.

אבל את חושבת על הילדים. והמשפחה והקריירה של שניהם ויודעת שהם צריכים את הזמן שלהם לביסוס הבית. בית שאת מאמינה שהוא מודל ומופת לבית יהודי איתן וטוב.

השנה, ביום ההולדת שלה יצאת איתה לבית קפה וקנית לה מתנה שבחרה בשמחה. בינתיים שמעת קצת על ההתמחות שלה ועל ההשתלבות בעבודה יחד עם סיפורי הקטנטנים שגדלים להם ואת מקווה שהקשר יחזור להיות אינטנסיבי כשהיה.

אבל הוא לא.

הפעם הבאה שאת שומעת משהו מכיוונם הוא הבוקר, בעת יציאה לשלושה ימי לימוד בתל אביב עם חניכות הקורס.

אחותך מטלפנת ומודיעה על בשורה לא טובה בפיה:

ש' התאבד אמש ביריה בשירותי הבית שלהם, לפי העתונות- לאחר ויכוח עם אישתו.

והנה את כאן, בבית ההורים בבאר שבע.

הדבר הראשון שאת רואה זה האחיינים המתוקים שלך, שרצים לקראתך.

את מחבקת אותם חזק חזק, מסתירה את הדמעות, מתפללת שלא ידעו כאלה בשורות ל ע ו ל ם.

מתארגנת נפשית לצאת ללויה בכפר היפהפה בו נישאו לפני שמונה שנים.

ובפנים- ריק.

*

ת'

החברה הכי טובה שלי-

אולי רצית לספר ולא הייתי כאן בשבילך.

סליחה מעומק הלב, אהובה שלי,

לא ביקשתי להעלם, אלא מעט למתן...

אבל בי נשבעתי,

אני אהיה כאן בשבילך ובשביל שני המלאכים הקטנים.

ממש כמו אז.

עד לבניה המחודשת של מה שנהרס.

ואני מכירה אותך ת'- תהיה בניה מחודשת.

תהיה.