רק כדי להאיר

כאילו הקב"ה מזמן את ה"מקריות" הזאת לפיה סימן אחד מזמן או משליך על סימן אחר.

כאילו הוא רוצה לומר לי: ככה תדעי. ככה תלמדי.

ככה תביני.

כל שנה בימי אלול אני עוברת עם כלל עמ"י, מי יותר ומי פחות, תהליך של התכנסות ומחשבה על העבר מתוך מגמה לתקן את העתיד.

תהליך של תשובה.

ומול רשימת החטאים עליהם אני מכה בוידוי אני יכולה להעמיד מעשים ספציפיים עליהם אני יודעת ואותן אני רוצה ושואפת לשפר.

אבל למעשה, בכל שנה בימי אלול אני מוצאת את עצמי עוברת את מסלול התשובה סביב עניין אחד.

כמו בא הקב"ה ואומר לי: נכון, יש מספיק עניינים כלליים ופרטיים פופולארים אותם עליך לתקן, אבל עם כל הכבוד, גברת יקרה, את ממש מזניחה את ...

ובכל שנה זה נושא אחר שמקבל את אור הזרקורים מכל מיני כיוונים סביבי: שיחות , קטעי תפילה, טקסטים שיוצא לי לקרוא.

כולם באים להדגיש ולהאיר לי אספקט נוסף סביב העניין הבודד ההוא. שלעתים אפילו לא חשבתי עליו כמשהו הדורש תיקון. או כחטא.

הרהורי התשובה שלי נסובים כמעט אוטומטית סביב פשעים מודעים, ידועים, הרשימה הארוכה של "על חטא שחטאנו לפניך" ופתאום-

והשנה,

אחרי רצף של שיחות , וכינוסי תשובה, וסליחות, וערבי התעוררות

נראה שהכל סביבי כוון, מגבוה, למקד אותי:

אכן נדרשתי בימים אלה להרבות בתשובה וסליחה, להתוודות, לבכות ולהתחרט,

אבל אסור שמכל אלה תעדר האמונה.

לא-לא, אין מדובר בחוסר אמונה בבורא, חלילה.

בו אני מאמינה אמונה שלימה ומוחלטת. בלתי ניתנת לשבירה.

לא.

כל הרגעים שנתפרו לתוך מה שאירע לי בתקופה האחרונה כאילו רמזו לי אגב הרמת גבה:

"מה עם האמונה שלך בעצמך, ילדה?"

*

ונזכרתי בשיר ישן שכתבתי. וראיתי כמה זה נכון.

"הווי דן את כל האדם לכף זכות"- פרקי אבות.   

בכלל זה אף את עצמו... 

 בעשרים וכמה שנות חיי

הרבתי בנשיאת כפיים

ובתפילה ונהי ביקשתיך, אלי

שתיטיב עמי.

והיום-

לא ישתנו תחנוני

אך על בקשתי דעת עשות טוב

כלפי בוראִי ונבראיו

אוסיף את זאת:

תן לי, אלי

את הבינה והכח

שאדע

להיטיב עמי.

ואם בענייני תשובה עסקינן-

בשבת האחרונה קראתי את ספרה הנהדר של נעה ירון- דיין, "מקימי". ספר כמו אוטוביוגרפי שמתאר תהליך תשובה שעוברת בחורה מעולם הבידור הזוהר.

הספר הזה היה פשוט נכון עבורי. ובזמן.

תיאוריה את התמורות הנפשיות שלה היו כל כך חדים ומדוייקים והזדהתי עמוקות למרות שאינני בעלת תשובה במובן הקלאסי של המילה.

גם מי שאינו בעל תשובה או שמתכוון לבדוק את העניין- יוכל להנות מהספר הזה.

שמחתי בו מאוד והתחברתי מאוד למרות שאיני חשודה בנטיות ברסלביות.

ממליצה בחום.

(הכי חשוב! התמונה בשער! תראו בעצמכם, זאת פנסאית על אמת!)

"אני כבר יודעת את מי אוכל לאהוב באמת.

אחד שלאהוב זה לא כשלון בשבילו (...)

שלא יאמין למה שאני חושבת על עצמי

ושלא יכנע לי.

אחד שיהיה לו השכל להכניס אותי הבייתה ולטרוק את הדלת.

שיעז להגיד לי, תתקלפי מותק

ומה שיהיה יהיה..."

(מקימי, נעה ירון- דיין, עמ' 25)

גמר חתימה טובה ו... שנה שתצליח.