רק כדי להאיר

שלוםלום!

מי שזיהתה (ובכוונה פניתי לנקבות החבורה) את המילים הללו מתוך השורה הפותחת של "גאווה ודעה קדומה" יכולה לתת לעצמה שתי נקודות וחיבוק חזק חזק ממני.

מה נפל עלי?

אז ככה, אני אפציץ באינפורמציה שאשתדל מאוד מאוד שתהיה גם מעניינת.

אני נמצאת כעת בקפה-נט בירושלים אחרי ביקור בבית החולים. לא לדאוג- הכל בסדר. הבעיה היא שבשבוע האחרון רזיתי חמישה קילו וזה דבר נחמד לכשעצמו אבל באיזשהו שלב נמאס להקיא ולא להצליח אפילו לשתות. אז קפצתי לרופא מסויים בעיר הקודש אבל הוא היה עסוק עד מעל לראש- מה שהתעצם, כנראה, עם הפיגוע שהתרחש היום. (שנשמע רק בשורות טובות...)

אז אחרי המתנה ארוכה - החלטתי לטייל קצת וקניתי לי דיסק מהמם- פסקול הסרט "אמלי". נ ה ד ר. ואז... בזוית העין קלטתי את הדי וי די של הסדרה גאווה ודעה קדומה ולבי החסיר פעימה.

זה לא שאין לי את הסדרה בגירסת הוידאו העניין הוא שכנראה נתתי אותה למישהו (עאלק מישהו... מישהי! רק זכר שיש לו בעיות של נדודי שינה יחפוץ לצפות בסדרה הזאת)- ואני לא זוכרת למי.

אז קניתי! ואם בא לכן, יקירותי, לערב ג'יין אוסטין רק תגידו. אני מומחית באירגון ערבי ג'יין אוסטין ("אמה", "על תבונה ורגישות", "פארק מאנספילד" וכמובן- "גאווה..."- לפעמים צירפנו גם את קלולס - שהיא הגרסה המודרנית ל"אמה" ואת "יומנה של בריג'יט ג'ונס"- הגאווה החדשה...)

שוה לחשוב על זה, הא? (לוכסניתה! מתי את באה?!?!)

ועכשיו הנושא העיקרי של הפוסט הזה.

לפני שיצאתי לירושלים עוד הספקתי להיות עם הבנות בהרצאה שהוזמנה עבורן על שפת גוף.

אנשים. תחזיקו חזק.

התאהבתי במרצה. אופס... אולי עכשיו יהיה קל להבין מה השוק הגדול:

התאהבתי במרצָה.

וכל הסוטים שמדמיינים דברים שלא אמורים לדמיין בבלוג הזה (יוני! קישטה! אין לך איזה ספונסר הודי לדבר איתו?) מתבקשים להרגיע וליטול טישו מאיפשהו ולנגב את הריר. דוחים.

ההתאהבות היא מסוג אחר לגמרי!

אז ככה:

מגיעה בחורה, דקיקה, בלונדינית קצוצת שיער, עם עיניים כחולות שובבות , חיוך מקסים ומראה כללי של טום בוי. בלבי אמרתי "תראי איך בחורה עם נתונים של ברבי עושה הכל כדי להיות "קן"... הגידו קן לזקן..."

ואז היא התחילה לדבר.

אם הייתי צריכה לשוחח איתה טלפונית היו קורים שני דברים:

א. הייתי חושבת שמדובר באם כל הערסיות עלי אדמות.

ב. הייתי מוותרת על הזמנת העארסית לטובת עוד איזה פרופסור פלצן עם תיאוריות מרחיקות לכת לעניין שפת הגוף.

אבל הבאנו אותה והיא הייתה ע-נ-ק-י-ת!

מלאת הומור, חכמה, רגישה, קשובה, עירנית, עם סיפורים מרתקים וחויות מעשירות.

היה קטע מצחיק מכיוון שמאחר ומדובר בבחורה לא דתית היא מתבלת את הדברים שלה בהרבה סלנג שכולל גם קללות פיקנטיות. היא כל הזמן הציצה לעברי (הרכז של הקורס כבר אמר לה מראש שמדובר בבנות דתית אז שיהיה בעדינות...) וחייכה חיוך מתנצל פלוס מלמולים נבוכים לגבי ההשתדלויות שלה וכו'.

חייכתי ועניתי "חופשי, אחותי".

הבנות נקרעו מצחוק.

לאחר כמה דקות נוספות היא שוב פלטה איזו קללה שאמורה להפיל אותי מהכיסא והציצה לעברי.

"תגידי" שאלתי "את כל הזמן פוסלת תיוגים ותויות. למה את מחפשת אישור דווקא אצלי?"

והיא צחקה והסבירה שהיא אף פעם לא יודעת איך לדבר כי זה קצת פורץ מתוכה.

אמרתי לה שזה מאוד טבעי- שזה מקסים ונראה לי שיסלחו לה.

לאחר הרצאה, בצד, הוספתי שאני, אישית, לא אחת שאפול מהכיסא.

בדרכי לירושלים נסעתי איתה והיא הייתה כל כך מקסימה ומרתקת. כשאמרה לי שהיא רווקה - אוטומטית התחלתי להפעיל את גלגלי המוח.

יקירי- (ומותר לי למסור את הפרטים... ביקשתי אישור)

קוראים לבחורה המהממת הזאת נעמה אהרונוביץ' (ויסלחו לי הווזווזים- בחיים לא הייתי מדביקה לה אהרונוביץ'...) היא מעבירה סדנאות רבות בעיקר בתחום התקשורת, שפת הגוף, מנהיגות וכדו'- והיא נהדרת! את הכל היא עושה במסגרת איזשהו ארגון שהקימה בעצמה שנקרא "neWave" והיא רק בת 29.

ועוד קטע גדול: למי שיצא לראות את הסרט "פאטץ' אדאמס" (מומלץ!)- חלק גדול מהסרט בנוי על הדמות האמיתית של הרופא ההוא.,אבל מעט מהסיפורים מבוססים על חויות שהוא אסף בהרצאות שלו.

הסיפור עם הגאון ההוא בבית החולים לחולי נפש- קרה לה. זו היא שדובבה את הגאון האלים ההוא כחלק ממחקר שעשתה באוניברסיטה. היא אישפזה את עצמה במוסד לחולי נפש מתוך אותה תובנה שהיא מדברת עליה תמיד: "כדי לנהל תקשורת טובה עם האדם שנמצא מולי - אני חייבת לשים את עצמי בנעליים שלו". זו היא שהצליחה לעבור את מחסום האלימות, הכעס והעצבות של האיש ההוא ועשתה את זה עם המתיקות והמקסימות שלה (בין השאר גם דרך תחרות קללות, כי הוא קילל אותה בהתחלה כמו את כל האנשים סביבו אבל היא, לדבריה, אם יש משהו שלא יכולים עליה זה בקללות...  מקסימה! אמרתי כבר?) בכל אופן, האנטר אדאמס,  הרופא שעליו התבסס הסרט ביקר בארץ, שמע את זה ממנה בהרצאה שנתן לפני סטודנטים בארץ וביקש להכניס את זה לסרט.

אחר כבוד היא זכתה לשם התואר הניתן על ידי רק לראויים בלבד: היא משהואית!

מקווה למצוא זמן להעביר לכם חויות מעניינות אחרות בקרוב.

אוהבת ומתגעגעת...

אגב, למקרה ואתם נתקלים בשגיאות מקלדת איומות (כמו שהיו בפוסט הקודם) סליחה! אין לי זמן להגהה.

גם את הפוסט הזה

אבל לא נורא... אתם מבינים אותי גם ככה, לא?

:)

שפת הגוף המחוייכת שלי אומרת לכם (אתם לא רואים אבל תסמכו עלי...) שאני מחכה למפגשים יותר רציפים עם כולם, ולהזדמנות לקרוא מה שמתחולל אצלכם בבלוגים ובכלל. (סולחים לי, נכון? בקושי מוצאת זמן לעדכן...)

נשיקות,

פנסה.