רק כדי להאיר

שבת ירוחמית בסימן "עם הפנים לעם ישראל" לבנות הקורס.

אוירה. רוח התנדבות. מוטיבציה. סיור בעיירה. שיחות. מקלחות. איפור. בגדי שבת חגיגיים. ריחות בשמים. נרות של שבת מרצדים. קדושת שבת באויר.

מתפזרים לתפילה בבתי הכנסת של המקום.

המדריכה המקבילה לי- יחד עם בן זוגה.

רכז הקורס- עם רעייתו וצאצאיהם.

המדריך התורני- עם אשתו ושתי בנותיו המקסימות.

אני, כמו תמיד, נצמדת לבנות הקורס.

מכל המדריכים אני הכי רחוקה מהן בגיל והכי קרובה אליהן בסטטוס.

סעודת ערב שבת. כל הזוגות והילדים מסתדרים בשולחן צוות, אני מגיעה מהמטבח לאחר אירגון העריכה וההגשה (יודעת בדיוק על אילו מפתחות כדאי להיות מופקדת...) ויש לי מקום מעט נידח. בצד. ממול- צלחת ריקה.

כל כך לא סימטרי.

כל כך לא מסודר.

כל כך לא הוגן.

שומעת קידוש.

התחושה הפיזית הירודה של השבוע האחרון היא תירוץ מצויין לפרוש.

לא-לא. אני לא רוצה לאכול כלום. בטח אקיא. תודה.

בדרך למיטה נפגשת עם תלמידה שלי מהכיתה הבכורה שחינכתי. יא- יב.

"חגית! אני לא מאמינה! איך התגעגעתי! למה לא אמרת שאת פה?"

לא אמרתי כי לא חשבתי שתהיי אצל ההורים. את נשואה כבר ארבע שנים וגרה במקום ישוב אחר. לידך הילדה הבלונדינית והבעל הדואג. אני עם טרדות הקורס ו... את יודעת. בלאגנים. לא חשבתי על זה כל כך.

וגם כי לפגוש אותך במצב הנוכחי שלי זו משאת נפש כמו שמתחשק לי להתקל בפעיל תנזים.

(אחרי הכל, אולי זה רעיון לא רע...)

שוכבת במיטה. בוהה כמהופנטת בנורית המזגן הדולק שמיטשטשת לנגד עיני.

עייפות ועצבות זה שילוב קטלני, אני אומרת להוא שם למעלה, לא כדאי לך להסתכסך איתי היום.

כי, אתה מבין, שמעתי לאחרונה משפט האומר שבטווח הארוך כולנו נמות, ושללתי אותו מכל וכל בטענה שאנחנו חיים בטווח הארוך.

חיים בילדנו ובילדי ילדנו ובילדיהם.

ובמה אני אחיה?

בדורות של תלמידות?

לא שזה רע, ריבונו, אבל זה לא זה.

ושוב המחשבה הזאת להצטרף לאיזה מסדר אחיות איפשהו.

מסמנת לעצמי לזכור לחפש, איך שתצא השבת, פלאיירים של מנזרים.

בהמשך השבת אני כבר יותר בסדר. מסתירה כל תחושת עצבות ובעיקר- את הסיבות לתחושות כגון אלה.

והשבת עוברת בשלווה דרומית טיפוסית.

במוצאיה, לפני עניין המנזרים, מטלפנת הבייתה לבדוק מה קורה עם כולם שם.

אמא עונה בקול מעט נרגש:

"מזל טוב דודה, יש לנו נכדה חדשה".

עכשיו לכי תריבי איתו...

*

אז יפתח ביקש בראש השנה שסוף סוף תגיע למשפחת הבנים אחות. סידרו לו פרוטקציות בשמים.

כבר משננת לו את הבקשה לראש השנה המתקרב עלינו לטובה:

"שדודה פנסאית תתחתן כבר ותפסיק להתבכיין...

(אה, ושיהיה עשיר)"

נשיקות,

פנסאיתכם

(ושוב סליחה שאני עדיין לא מבקרת. זה הולך להסתיים בע"ה בסופשבוע הזה. דונט וורי).