יום ראשון השבוע.
יום ההערכות באולפנא שבה אני אמורה ללמד.
30% מהמורים מגיעים.
השאר- שובתים.
גם ההורים שובתים.
מחוץ לפתח בית הספר מחכות שתי נציגות אירגון המורים במטרה לטרפד את מה שהיה אמור להיות יום הערכות.
ההנהלה החדשה בלאו הכי לא מתכוונת לערוך את יום ההכנה הזה, הם טרחו סביבו, דאגו, בנו, ערכו...- זו תהיה זילות לפתוח ישיבת צוות חינוכי לקראת השנה הבאה עם נוכחות אומללה כזאת.
המחנכת המקבילה אלי ואני מביטות אחרת בשניה ולא מבינות כלום.
מסביב בליל של מילים קשות, מאיימות, מפחידות:
הפחתת שעות, ביטולים, קיצוצים, נהירת תלמידות החוצה לבית ספר אחר, צמצום משרות, פיטורים.
*
שבת יחד עם יעלה התינוקת החדשה. כיממה קודם לנ"ל.
דיתי קוראת בקול מתוך מודעות הדרושים:
"לתיכון תורני גדול במרכז הארץ דרושה מחנכת ומגישה לבגרות בתנ"ך והיסטוריה".
שתינו צוחקות על גילגולי הדברים ועל כמה שהמישרה הזאת תפורה עלי וקשורה בדיסציפלינה שלי, אבל ב"ה הגעתי כבר למנוחה ולנחלה...
*
חזרה ליום ראשון.
המנוחה והנחלה נראית מבטיחה כמו מדליה אולימפית לישראל בהתעמלות קרקע.
דקות ספורות לפני שאני חוזרת לדירה אני מבררת אצל המזכירות (הן תמיד יודעות הכי טוב) מה בדיוק קורה ולמה לצפות.
אפילו הן לא יודעות מה יהיה. המצב נראה רע.
יוצרת קשר עם הבית במהירות
"דיתי? המודעה ההיא משבת... יש את המספר? מצויין, שלחי קורות חיים. אל תשאלי למה, פשוט תשלחי-"
בדרך החוצה ראש האולפנא קולט אותי ותופס איתי ועם קבוצת המורות החדשה שיחה קצרה שאמורה להיות אופטימית. איכשהו הוא נוטע בי תקוה. ואני חוזרת מחוייכת יותר.
*
יום שני בבוקר, שום איתות מכיוון האולפנא.
אבל הבטיחו שיהיה טוב. אמרו שנהיה אופטימים.
טלפון.
אישה בשם חגית על הקו והיא מנהלת התיכון התורני בנתניה.
לא- לא,אני ממהרת לומר, זה לא כל כך רלוונטי.
בצהרי יום שני מתברר שה"לא רלוונטי" בטוח כמו "המנוחה והנחלה" דלעיל.
טלפון בהול משותפות לצרה מגלה שהמצב גרוע עוד יותר משחששנו.
אבל בכ"ז.. להיות אופטימיים.
*
ביום רביעי בבוקר כל שמץ אופטימיות מתפוגג. הרשת שהייתה אמורה לקחת חסות על המוסד פורשת בטענה שנמאס לה מהמיטה החולה הזאת ושאי אפשר לעבוד עם מועצה מקומית נקמנית, צוות מורים רדום, אינטריגות ומאבקי כח ובקיצור- שילכו ויחפשו.
העסק מתפורר כמעט לגמרי. בטח לגבי חמש מורות חדשות למערכת.
אני מנתקת את הטלפון ומציצה החוצה לרחוב השליו, שנשאר בשלוותו למרות שאני חשה שחרב עלי עולמי.
מתיישבת על הרצפה.
מביטה בקרטונים שפירקתי ובאלה שעדיין לא.
נשענת על הקיר ביאוש רב ומהרהרת בדירה שרק עברתי אליה עם התחייבות לשנה.
מהרהרת בחיים החדשים שחשבתי שיהיו לי פה במרכז.
מתחילה להיות מודעת לכך שאין לי איך לקיים אותם... ו-
מחשבת להתאבד.
ואז מתנער בי משהו שלא כל כך הכרתי. הרבה יותר פרקטי. פעיל. עושה.
בטלפון שלי עדיין הייתה שמורה שיחה נכנסת מאותה חגית.
ביד רועדת אני יוצרת איתה קשר, לא צריכה להסביר הרבה, היא קובעת לי ראיון להיום בבוקר.
*
11:00 - ראיון עם חגית
"תראי, את מוצאת חן בעיני. אני מייעדת לך לחנך כיתת בנות ולהגיש לבגרות בהיסטוריה גם את כיתת הבנים, שזה דורש ממך להיות כלבה בת כלבה" ( כמה שהיא מצאה חן בעיני!)
11:20- ראיון עם רב בית הספר
"ואיך את עדיין רווקה אפשר להבין?"
ספר לי על זה. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי את המשפט הזה ג'יי קיי רולינג הייתה דלפונית לעומתי.
11:30- שוב חגית
"תראי יקירתי, אני עוד צריכה לערוך בירורים ולטלפן לממליצים שמצורפים בקורות חייך כי זה בכל זאת צריך להעשות בצורה נורמלית. אני אצור איתך קשר עוד היום"
11:54- בנתניה, בדרכים. טלפון מהמנהלת המגניבה הזאת.
"חגית? יש שידוך! ביום ראשון יום הערכות בשמונה וחצי בבוקר, לא שניה אחרי, אחרת- אני בכבודי ובעצמי חונקת אותך. ביי"
*
עכשיו פה.
בחדר הקטן והחמוד והשלי, שכמו שנראה כרגע- ישאר שלי בתקופה הקרובה.
יש מפה הסעות יומיות לנתניה.
מרחק של כשעה.
קטן עלי :)
בעצם, מה שיותר קטן עלי זה להיות "כלבה בת כלבה"...
*
ממשיכה לסדר את החדר עם מוטיבציה גדולה יותר אבל פתאום מרגישה את העייפות של השבוע המטורף הזה.
מתיישבת באחת על הכיסא
וסוף סוף מתחילה לבכות.
ותודות למי שידע על המתחולל ועזר מאוד:
"השותקת" המקסימה והיפהפיה, תודה רבה רבה! שמחה בך כל כך!
קליפוריוני המצחיקול והמעודד (מיסטר איטליאנו טילפן, אגב. הי לייקד מי!)- אני אוהפתותך עד השמים!
נגה-נגה, שמלמדת אותי פרקטיקה מהי- מה עשיתי טוב שיש לי אותך?
יורגי, שהוא האיש הכי נפלא בעולם- נשיקות, איש שלי.
כשאני מסתכלת עליכם ויודעת שאתם רק חלק קטן ברשימת האנשים האהובים והדואגים אני מודה לאל על זה שהוא ככה, מסדר לי את הדברים בסוף.
קצת מוציא לי את הנשמה לפני כן(... ) אבל היי,
איך הייתי מעריכה את זה?
אשרי שזכיתי בכם, יקירים.
באמת אשרי.