מתיישבת מול הדף הריק.
מתחילה לכתוב משפט ומיד מוחקת.
מנסה לסדר לי במח את מה שאני רוצה לומר. שלא יהיה מתקתק מדי , שלא יהיה מוגזם סנטימנטלית.
ואז נזכרתי שזו אני לעזאזל. רגשנות מופרזת איטס מיי מידל ניים.
ועדיין מבולגן.
בורחת למוסיקה ושם פוגשת, כמו מכרים ותיקים, את המוסיקה והשירים שהיו הבסיס לכתיבת הפוסטים שלי בשנה האחרונה.
אבשלום... סוזן... רגע פרטי... גאולה...
מילים מילים.
וכאן הרי הכל עניין של מילים כתובות.
לפעמים הצלחתי לספר. לפעמים התגמגמתי.
היו סיפורים שאת קראת ודמעת איתי
באחרים אתה 'נקרעת' מצחוק.
והיו רגעים של הווי חברתי סתמי, זורם, מחוייך.
דינאמיקה שהחלה כאן, בוירטואל, ונמשכה למקומות אחרים. שם, מעורטלים מהמסכות הוירטואליות- התפתחה בהרבה מקרים רעות אמיתית שלא היה לה סיכוי בעולם התלת מימדי.
כי גם אם הייתי פוגשת אותך באוטובוס/ בתור לקופ"ח/ בבנק, לא הייתה נוצרת תקשורת. ואפילו אם היינו מנסים לגעת אחד בשני מתוך עניין שנוצר בעקבות מפגש עיניים סקרניות, או מתוך שאלה אינפורמטיבית פשוטה כמו "מה השעה?"- אף אחד מאיתנו לא היה מנחש כמה מלא השני, כמה יש ללמוד ממנו, כמה אני כן יכולה לתת.
כמה אנחנו יכולים להאיר.
פנסאית נולדה מתוך רצון להרוג דמות וירטואלית אחרת שהייתי. סוערה.
בפורומים הדוסים הייתי ידועה כביצ'ית לא קטנה. כן, כן, תורידו את הגבה. כלבה אמיתית.
אומלל הבחור שנפל לתוך דיון בו הייתי פעילה ואמר דברים שאינם לרוחי.
אם אתרע מזלו והוא היה גם עילג אז בכלל...
כתבתי גם באתר יצירה מקסים וקטן בשם "צורה" ואף שם כיסחתי בלי להתבלבל.
עד ששנאתי את עצמי.
ידעתי שבמציאות יש מעט מאוד מסוערה. בשלב מסויים גם שנאתי את חלקי ה"לא סוערה" שהיו בי. תעבתי אותם. ואז...
ואז נולדה פנסאית.
אם אני אוהבת אותה?
כן, אוהבת. מאוד. שמחה בה. היא חידדה בי צד שתמיד היה שם אבל היטשטש מאז שנחשפתי לעולם הוירטואלי, שאפשר לי, מאחורי מסך 17 אינץ' זה, להשתלח באנשים שמבחינתי היו רק כינוי ותו לא.
כאן למדתי כמה הרבה יש מעבר לכינוי. עם הזמן הכינויים כאן קרמו עור וגידים ולמדתי להכיר את האנשים. עכשיו היה הרבה יותר קל: לא הסנוביה של סוערה אלא הנעימות והפשטות של פנסאית, שמנסה מאוד ומקוה שמצליחה- להאיר.
תודה לכם שקראתם אותי והיה לכם איכפת.
תודה למי שהעמיק את הקשר מעבר לקריאת פוסטים ונשאר כאן בסביבה.
אחרי 99 פוסטים ועוד כל מיני מספרים לא חשובים אני יודעת שמי שמנסה להאיר בסופו של דבר מוצא הרבה אחרים שישמחו להאיר לו בחזרה.
אוהבת את כולכם, מאוד מאוד, וזו לא מליצה-
חגית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
