שלוםלום!
נכון שהיה מתאים לי לכתוב איזה פוסט פוסט כיפורי מהורהר? זהו שלא.
הפעם את הירהורי אני שומרת לעצמי (תציצו שניה מהחלון לראות אם יש איזה ישיש על חמור לבן ברחובות...).
הפוסט הפעם יעסוק בתהיות לגבי מגפת השפעת ואיך היא מצליחה לדפוק את החיים.
איך עבר עליכם הצום? כי כל מי שאני שואלת אותו אומר שהיה לו נהדר, שהוא בכלל שתה משהו רק שעה אחרי צאת הצום, ש"מה? הצום נגמר?"
ורק לי היה צום קשה ממש.
זה התחיל מסדרת הקאות והמשיך בחום והתייבשות...
אבל אני בסדר עכשיו! עכשיו יש לי רק שפעת!
אתמול והיום לא הלכתי ללמד שזה בזבוז של שש שעות חשובות - אבל חשוב לי יותר להחזיק מעמד לקראת מחר, שכן לא אראה את הכיתה עד אחרי סוכות.
מקווה שיסתייע בידי.
אמש הייתי אמורה לערוך קניות לקראת קביעת מזוזה פה בדירונת הקטנטונת שלי, אבל בסוף זה נדחה עקב מצבה הבריאותי של בעלת הבית. במקום זה ידידתי "השותקת" (שותקת שותקת אבל חכו לשוס בסוף הפוסט) ואנוכי קנינו במבות וכאלה (אה וגם סט שולחנות קטן מ"אייס") וחזרנו למעוני המבולגן והמצונן (ככה הוא נראה כשאני מצוננת).
בכל אופן עניין קביעת המזוזה נדחה לעת עתה. רק בריאות.
אה, ורוצים לשמוע משהו חמודי על אמא שלי?
ככה:
אמא שלי בשלנית מעולה (בלי עין רעה , כה ירבה לה ה' בריאות וכה יוסיף שנים), אממה? אנחנו כמעט לא בבית וכשאנחנו כבר נמצאות אנחנו לא אכלניות גדולות- חוץ מחגים ושבתות. וגם זה בקושי. תלוי במתארחים.
הדבר שאמא שלי הכי נהנית ממנו זה להכין אוכל לאורחים ומאחר והיא מבשלת באמת טוב- היא קוצרת מחמאות וזה נהדר בשבילה!
לפני כמה שנים, כשהייתי בכיתה י"ב אמי עברה אירוע מוחי. היא התאוששה אבל לא לגמרי. הקטע הכי קשה היה כשהיא שוחררה מבית החולים. הימים היו ימי פורים והיא רצתה להכין את העוגות הטוניסאיות המסורתיות למשלוח מנות. הנסיון הראשון העלה עוגות שרופות לגמרי. היא לא הפסיקה לבכות.
עם הזמן חל שיפור. לא חזרה להיות מה שהיא אבל לאט לאט שבה לתפקד. לא אחת היא אומרת משהו על שמרגישה חסרת תועלת וזה לא נכון! בכל אופן כשהיא מצליחה בתחום הקולינרי זה ממש נותן לה תחושה של שוות ערך.
היה אירועון נוסף ביום כיפור לפני שש שנים אבל מאז היא בסדר ב"ה. ושתזכה לבריאות ושמחות.
בקיצור, בחול המועד סוכות הזמנתי כמה חבר'ה לסוכתנו הדרומית ואמא תבשל. הפעם לא קוסקוס (כל הזמן מי שמגיע רוצה קוסקוס...) אלא מאכלים טוניסאים אחרים.
מקוה שיהיה נחמד ומוצלח (אם מישהו רוצה לבוא- תודיעו באימייל, בשמחה!)
ועכשיו השוס המובטח מתחילת הפוסט:
אתמול, מוקפת טישואים משומשים וקופסאות טישו, נראיתי כמו מג ראין בסצינות היבבניות שהיו לה ב"נדודי שינה בסיאטל" או ההצטננות ב"יש לך הודעה". השותקת הזכירה לי שגם ב"הארי פגש את סאלי" יש לה אי אילו סצינות-טישו. והשיחה התגלגלה לה:
טישו- מג ראיין- סצינות טישו- מג ראיין- סצינות טישו ב"כשהארי פגש את סאלי"- מג ראיין- סצינת המסעדה ב"כשהארי פגש את סאלי"...
"את יודעת" סחה לי 'השותקת' "התערבתי פעם אם מישהו שאני אוכל לעשות את הקטע הזה במסעדה"
סדרת שיעולים ופעירת עיניים משתאות בתגובה
"ו???"
"וזכיתי בהתערבות"...
גם כן "שותקת".
תהיה לי לסיום: יכול להיות שהייתה אי פעם שיחה אודות הסרט הזה תוך התעלמות מהסצינה ההיא?
אני חותכת את אפי המנוזל אם כן.
דשיקות וחיבוקיב!
פדסאית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
