רק כדי להאיר

ואמיתי. וחמוד. ולא מסתיים כמו שהייתי רוצה.

אבל נזכרתי בו היום והוא באמת חמוד. אז תהנו...

מעשה שהיה כך היה: באחד מימי החמישי של סופשבוע שחון במיוחד עמדתי בתחנת אוטובוס הומה אדם, בצומת דרומית מרכזית, בדרכי לבאר שבע הבירה. היו המון חיילים ונראה היא כי התחנה מחשבת לקרוס תחתיה נוכח המון האדם. אבל היא לא קרסה- היא עמדה איתן וחיכינו כולנו לאוטובוס, מתוך תקווה שיחול נס ויגיע אוטובוס תלת קומתי או משהו כזה.

האוטובוס הגיע ומאחר והייתי בין הראשונים בתור עמדתי בניחותא בידיעה שמקומי באוטובוס שווה בערך למקומי בגן עדן, יעני מובטח. (הלוווו?! אני צריכה להזכיר 5 שידוכים?! זה לא בגלל צדיקות יתר...) שמחתי שגם אוכל לישון שכן עייפות אחזתני.

פתאום ניגש לעברי מאיפשהו חיל צעיר ונעים פנים וסבר עם שתי פחיות קולה ואמר בקול גדול:

"נו, מה יהיה, חגית? התור לא התקדם, הא? הנה הבאתי לך את הקולה" ומיד לחש לאזני "שתפי פעולה, חמודה, אני לא הולך לפספס את האוטובוס הזה. מוכרח להגיע הבייתה בזמן נורמלי. תעשי את עצמך כאילו את מכירה אותי, כאילו אנחנו יחד" והושיט לי את אחת הפחיות שבידו.

"אני לא מאמינה!" קראתי בקול. פניו התכרכמו באחת.

"אני לא מאמינה ששוב פעם קנית לי קולה ולא דיאט!" עיניו אורו ואני לחשתי לו:

"אבל איך לעזאזל אתה יודע את השם שלי?"

"מהשרשרת שלצוארך" ענה.

כן- כן, סבתא חושבת על הכל כשהיא רוכשת מתנות כמו שרשרת הזהב הקטנטונת ההיא, עם השם.

לאחר מכן ישבנו יחד באוטובוס ("את יודעת שעכשיו תצטרכי לשבת לידי ולפטפט איתי לאורך כל הדרך- כי קלטו כאן שאנחנו אמורים להיות לפחות מכרים") נתוודעתי לבחור אינטיליגנטי, בעל חוש הומור משובח, מחשבתו בהירה ומהירות התגובה שלו ראויה לציון (טוב, היא מוכרחה להיות כזאת לאור הנ"ל) אבל -

אבל חילוני, קטין ו... וזהו בעצם. וזה די והותר.

אה, והוא גם נורא מיהר כי בבאר שבע חיכתה לו החברה שלו, למענה, בעצם, עזרתי לו עם הרמאות הקטנה ההיא.

סיפור חמוד לנכדים, נכון?

זה העניין.

לי לא יקרו סיפורים חמודים כאלה עם סוף ראוי. אני את שלי אפגוש (אם וכאשר) באיזה בליינדייט משמים וטרחני ובגלל שאהיה כמושה מרב שנים ועייפה מרב דייטים ואפסיק לחשוב רומנטיקה ואתחיל לחשוב פרקטיקה (שעון ביולוגי וכאלה)- אענה "הן" ואמצא את עצמי עם צנון יבשושי ומשעמם.

מצד שני- למה אני מתלוננת? הרווחתי פחית קולה דיאט חינם.