רק כדי להאיר

*אני מבקשת מראש סליחה מהקוראים החדשים (הישנים כבר התרגלו ליציאות נוגות אחת לכמה זמן). כמו שאני מכירה את עצמי, מחר אני כמו חדשה, מהניילונים. למדתי להיות בובה ממוכנת...

*

יש בבית הספר פרוייקט מסויים שנחשב מאוד יוקרתי ורציני. מכיוון שמדובר בתיכון עירוני דתי רגיל, הוחלט לתת לו איזשהו נופך יותר תורני בצורת בית מדרש עם תכנים יותר יצירתיים.

ביקשו ממני לרכז את הפרוייקט הזה.

מחמיא מאוד אבל לא הסכמתי כי אני חדשה כאן ובקושי מכירה את המקום ונהליו.

עזר לי? לא.

אז תכירו את רכזת פרוייקט ה"מתיבתא".

רצתי, עשיתי סקרים, ראיינתי, התעניינתי, התרוצצתי, גיבשתי צוות הדרכה, בניתי תכנית, תיכננתי תקציב, התמודדתי עם כל מיני בלת"מים והנחתות (כי כאמור אני עדיין לא ממש יודעת מה רוצים ממני ובניתי את התכנית לפי ראות עיני).

היום הגיעו שניים מצוות ההדרכה שלי ויחד עברנו בין הכיתות לשווק את המתיבתא.

היה חביב ומבדר ומעייף לאללה, אבל נחמד.

ואז הביאו לי את תלוש המשכורת שלי.

עזבו את זה שיש טעויות ביורוקרטיות לרב ושאין לי מושג מה אומרים חצי מהסעיפים בתלוש המחורבן הזה. תכל'ס אני, מורה בכירה בעלת משרה מלאה מקבלת פחות משכר מינימום.

אני לא באה מבית עשיר.

למעשה, להורים שלי, מלבד הרבה אהבה, לא היה להעניק לנו מבחינה חומרית. וגם אם נורא נורא רציתי ללמוד פסנתר, למשל- ידעתי שאין כסף.

אז הלכתי לבני עקיבא.

גם את הלימודים האקדמיים שלי מימנתי בכוחות עצמי. אבא ואמא תמכו מוראלית ואיפה שרק יכלו- אבל בעוד חברות שלי הגיעו עם הרכבים שלהן וההורים שלהן מימנו להן הכל- אנחנו, אחיותי ואני צלחנו את השנים הללו כשאנחנו סומכות בעיקר על ההכנסות שלנו ועל מלגות שונות.

ובאמת שלא "החשבתי" כסף אף פעם.

אני אפילו לא מבינה מה "מגיע" לי מכל מיני מוסדות או על החזרים וכדו' ("מה? הורידו לך מס הכנסה משני מקומות העבודה? למה לא עשית תיאום מס???") אבל כשבגלל כל מיני מוסדות ו/או מזכירות שאינן עושות את מלאכתן נאמנה- המשכורת שלי זהה לשל שוער חניה בפקיסטן, זה מנמיך את הרוח.

כל כך הרבה הייתי רוצה לעשות וכל כך הרבה נסיונות היו לי לחסוך (תמיד שברתי את החסכונות בגלל עיכובים של חודשים במתן השכר. למשל בשנה שעברה. למשל לפני שנתיים, ולפני ארבע)- ומכולם נשאר לי מינוס אחד גדול בבנק והרבה כאב לב.

אבל עזבו את זה. מקווה שזה יסתדר.

לכל הנ"ל יש ערך מוסף...

אמר לי פעם, חבר וירטואלי יקר וקליפורני, שהוא קרא משהו שלי בלי לדעת שזו אני ומיד זיהה אותי בין השורות.

למה?

"כי תמיד תמיד יש לך את דו השיח הזה שאת מנהלת עם קונך. איזו פניה לרבונו של עולם שישר מסגירה אותך".

אני לא פונה אליו הפעם. משאירה אותו בחוץ. הוא לא יכול להיות חלק מכל כך הרבה כאב בחיי. ואם הוא הגורם- אז אני מעדיפה שישאר בחוץ. לא רוצה לדבר איתו. תקראו לזה ברוגז.

בתחילת שנת הלימודים אי שם באוסטיה, הגיעו ילדים נרגשים לבית הספר, סמוקי לחיים ומאושרים. הם לא ידעו שהם הולכים לראות את הגיהנום עלי אדמות בימים שבאו לאחר מכן. ילדים. קטנים.

בלילות באותה תקופה לא ממש ישנתי. בכיתי מהתמונות, מהזוועות, ממה שהעולם הזה נהיה ופניתי להוא שיושב למעלה, שיסביר לי. שיגיד מה הוא רוצה. כי יש פה בלאגן ומישהו צריך לסדר הכל.

ואז שוב לפיגועים כאן. וחיילים שנקטפים, וחיוכים של כל מיני "לשעברים" בעמודים הראשונים של העיתונות. ותופת בסיני.

וצעקתי אליו. צעקתי עליו. צווחתי שכבר אי אפשר.

אולי יש אנשים שיתחלחלו "געוולד! כופרת!" אבל אני לא כופרת. אני יודעת שאני אדם מאמין. אבל בעיקר- אדם. וכאדם אני לא יכולה לראות כל כך הרבה סבל ועצבות. לא יכולה לחוות כל כך הרבה כאב. אני גם חושבת שהאל הטוב לא היה מרוצה אם התגובות שלי לא היו כאלה.

אני לא הוא. אני בת אנוש. ובעיני האנושיות אני רואה דברים ולא מבינה אותם וכואבת אותם וזועקת.

...בדיוק מהבהבת כאן ידיעה של MSN שכריסטופר ריב, השחקן שגילם את "סופרמן", מת. כנראה שסופרמנים נצחיים רק על מסכי הקולנוע. כאן אפילו התקווה לא מנצחת כלום.

אז מה הדבר הנוסף שמציק לי מלבד הצרות הפרטיות והכלליות?

הנה, אני, האנוכית והטיפשה, חושבת לעצמי שאחרי יום כזה איום אני חוזרת לחדרון שלי ואוכלת פירה עם בצל של "מנה חמה" ושוכבת על המיטה ורק רוצה, מייחלת, מתפללת לדבר אחד:

ליד של איש, שתלטף לי את השיער, תקנח את הדמעות שלי ותלחש: "די, די חגיתי. יהיה בסדר. יהיה בסדר".