זוכרים את שיר הילדים "הילד הרע" של לאה גולדברג? אז זהו. שלי הוא עוד עושה צרות. והוא גם לא החליט אם הוא ילדה או ילד. והבעיות התיאולוגיות שלו... אל תשאלו.
אז מידי פעם, בלי שיש לי אפשרות למחות הוא מתפרץ לי ככה ל"פרם" ועושה ברדק ומחולל מהומות.
ואני, שקורסים שלמים בפסיכולוגיה עברתי, מבינה שצריך להתיר את הרסן, להעניק מידי פעם מרחב לביטוי עצמי וכו'- ומוותרת לו. אבל אז אני חוזרת ורואה את הבלאגן שהוא השאיר.
עכשיו לכי תסדרי את הכל...
אלוהה אנשים! איי אם היר!
הפוסט הזה הולך להיות קצת ברוח פוסטיו של דודל המקסים, קרי יחתם בשיר.
אבל מיד לאחר מכן- כוכביות שמתייחסות לדברים שנאמרו בתגובות ו... אני בכ"ז רוצה לענות עליהם.
הייתי אתמול בבית הדודה
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע , כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טפשה!"
ואמא הסמיקה מאד ואמרה
"גד תתביש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כתה אלף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס בי בפנים –
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.
...
"לך מפה!" אני מבקש אותו
כי אני רוצה לגרש אותו!
אבל הוא נטפל ונטפל!
כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה
מה לעשות בו , בילד הרע?
או אולי – כשקצת אגדל –
יעזוב אותי וחסל?
(מתוך "הילד הרע" לאה גולדברג)
* אז ככה, אני בסדר. באמת. סתם יום מתיש של עבודה שהגביר תשישות קודמת ומצטברת.
ולמי ששאל- לא. אני לא חושבת ש"בעל" או "נישואין" הם פתרון לכל דבר. בכלל לא. לפעמים הזוגיות מזמנת בעיות חדשות להתמודד איתן. הקושי היה בזה שדי הרבה זמן אין לי אפילו את תחושת הזוגיות. שוב, לא מדברת על חתונה דווקא- אלא קשר זוגי כלשהו, עם מישהו שיבין ושאפשר יהיה להשען עליו כשצריך. ההתמודדות בשניים קלה יותר, נדמה לי.
ככה זה נראה מפה. מהמקום של הלבד שנמשך ונמשך ונמשך...
* אז למה פירה ממנה חמה? לא בגלל שאני תפרנית. תרגיעו ...
זה פשוט הדבר היחיד שאני יודעת לבשל :)
* למי ששאל איך אני כמורה להיסטוריה שורדת את הלימוד על הקטסטרופות שעוברות על עם ישראל- ובכן... קשה, אבל אני שורדת. ואפילו נבנית מהכוחות שאני מצליחה לגייס לעצמי, בסופו של דבר.
כי אנחנו פה. אחרי הכל- אנחנו פה...
וגם... תודות אישיות:
~לגילדונת שקצת נעלמתי לה- סליחה ותודה!
~לגלויה - על הדאגה והאמפתיה (תתחדשי על הפרו :))
~לגמימא המקסימה והכל כך מעודדת
~לאלומתי- שאני קצת קצת כועסת עליה (פרשה מהבלוגוספירה בשיא) - אבל היא הראתה שהיא כאן.
~לגולדי- החדש בסביבה והחמוד ממש. תודה.
~לפרנצי המקסים והשנון שאני כה אוהבת.
~לתראזימכוס החכם ועדין הנפש- תודה.
~לאורי- המתוק והרגיש והבוגר כל כך!
~למאמאקורז' , לתמיונו, לפנדורית- פשוט תודה רבה רבה.
~ל"פנטזיות" - הבחורה הכי כיפית בעולם ואשת הסודות הכמוסים שלי, תודה.
~לנוייקוש המקסימונת- תודה. החיבוק הטראנס אטלנטי הגיע!
~לבת הים הקטנה והמתוקה- תודה ענקיייייית על מה ששלחת! עכשיו ראיתי, תודה!
~ליונצי שאני אוהבת כל כך- אין עליך! ותמיד תמיד תזכיר את "שוורמיית הסיטרא אחרא". זה מכניס לפרופורציות באמת.
~לסומסום- כמו המערה של עלי באבא. מלאה זהב!
~לערוגה- כיף לי שאת פה. ומחמיא ממש. תודה.
~לכל מיני אנשים שאמרו שעוקבים והם בשמות בדויים - תגידו, אין לכם מה לעשות?!?! לכו לקרוא ספרות טובה או משהו... - ותודה מעומק הלב
~לשותקת שלי ולאולריך שהלך להלשין- אתם מקסימושים כל כך. רק שתדעו.
~למלאך הפרטי והחכם והשלי- אאא עם עננים.
~ולדיתי אחותי המצחיקה שהדבר הראשון ששאלה כשקראה את הפוסט היה "סופרמן מת?!?!?"
(והדבר השני שאמרה היה "מה נסגר עם הצבעים?"
)
יאללה, מעיפים את האפיזודה ההיא מהפרונט של הבלוג, פנסאית המשופרת איז באק אין טאון!
(עד הפעם הבאה שהקרימינל יעז ויצא החוצה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
