רק כדי להאיר

זכרון עמום לי, ומוטב שישכח במהרה, בו חברתי הצפונית ואני יצאנו לטיולון קצרצר בנחל עמוד שלמרגלות העיר צפת. נחל נובע מקור חכמה, עם בוסתנים יפהפיים וברסלבערים תמהוניים בצדם. גם חזירי בר שוטטו שם לעתים, כך אמרה השמועה, אבל אם מצליחים להתחמק מדקלומים של ליקוטי מוהר"ן מפי "נחמני" הוזה- אפשר לשרוד גם את המכשול הזה.

או שככה חשבנו.

לאחר התנהלות המסלול בעצלתיים, הלך היום והעריב לו ובקורלציה מושלמת- הנחל החשיך כמעט כליל. אבל המשכנו ללכת במטרה להגיע לקצה השני.

לפתע נשמעה נחרה שאינה משתמעת לשתי פנים.

"רוית" שאלתי את ההולכת לצדי "את נרדמת בהליכה???"

עוד בטרם הספיקה להגיב להגנתה, יצא מבין השיחים שמולנו קול נחרה נוספת והפעם ביתר שאת.

פגישה. חצי פגישה. מבט אחד מהיר ושתינו, ללא שהיות, עשינו "אחורה פנה" ותוך שלושים שניות גמרנו את הנחל בחזרה לנקודת המוצא.

בהמשך, כשהגענו לביתה הבטוח והתכרבלנו לנו רועדות מקור ויותר מזה- מפחד, אחיה היקר, שהוא טיילן מאוד מלומד, אמר לנו שחזירי הבר, למעשה, הם בסדר. החזירות הן אלה שצריכות להדאיג.

"תגיד לי, חתיכת פושט, נראה לך שהיה לי זמן לבדוק אם יש לה ציצים או לא?"

כך או כך, אם ברגעי הבעתה ההם, היו מעמידים אותי על המסלול מול קרל לואיס האגדי- הייתה לנו מדליה אולימפית נוספת.

ושלא תבינו לא נכון. זה לא שאני לא טיפוס טיילן. זה שאני מאוד לא טיפוס טיילן.

אבל את חובותנו כלפי מקום העבודה עלינו לקיים.

אז יצאתי לטיול שנתי.

בעודי עמלה על שיווי מראה "קווווווולי" לעצמי (בנדנה סגולה ככיסוי ראש למי שמתעקש) קיבלתי שני טלפונים. באחד אמא של 'שיר' שהבת שלה "בתקופה גרועה של החודש ויהיה לה קשה אז אמרתי לה להצמד אליך, או קיי?" ובשני, אמא דאוגה ששולחת את בתה יחידתה לטיול ומבקשת שימת לב יתרה מצדי.

נתתי את הבטחתי נאמנה שהן תהיינה איתי ואכן שתיהן נצמדו אלי וזה היה נהדר.

נהדר מאוד למעשה, כי בכל שלב במסלול בו נזקקתי ליד תומכת (שזה בערך... כל שלב במסלול) הן היו שם, תלמידותי הנאמנות.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

בראשית הדרך חילקנו לבנות צ'ופר שהכנתי : משרוקית לצוואר ופתק מחובר אליה "מרגע שריקת הפתיחה- שיהיה לנו בכיף ובהצלחה". נכון חמודי? למפרע התברר שזו הייתה טעות כי חוררו לנו את המח עם השריקות באוטובוס. אבל בדיעבד של הלמפרע זה יצא דווקא לא רע כי בנקודות בהן המרחקים גדלו בין קבוצות ההולכות והיה צריך לדעת איפה ולאן- דפקה המורה פנסאית (שכמובן בגללה נוצרו הפערים) שריקה צורמנית בהיסטריותה והצליחה לשמוע מרחוק, קול שריקה חלוש כמענה שנתן לה את הכיוון הכללי. או שלא.

למזלן של המורה פנסאית והתלמידות שנצמדו אליה מרצונן החופשי יש את המורה השאקלית לספורט, שכדאי לציין במאמר מוסגר שהיא כבר סבתא, שחזרה בשביל לסייע בניתוב.

כך או כך הרגשתי כמו קייט ווינסלט בטיטאניק: סחוטה, עייפה ושורקת לעבר העתיד הלוט בערפל "COME BACK". וזה לא סתם שלקחתי קטסטרופה בסדר גודל של הטיטאניק כהשוואה.

כי בהתחלה זה היה די נחמד. נחמד מאוד אפילו. חוזים בנופי הגולן המדהימים, שוטפים עיניים בירוק, חדוות גיבוש הכיתה, צחוקים.

ואז היה צריך לצעוד מטה-מטה לתוך הנחל, להתמך בצוקים (חוץ מהמורה פנסאית שנתמכה בצוקים ובתלמידות), ולנסות מאוד לא להחליק ולשבור את הראש. והמסלול לא נגמר. ומדריכת הטיול, כולה עיזוז וגיל, מבקשת מאיתנו לא לפספס את הנוף ואת היופי מסביב כשהולכים במסלול.

ניסיתי את זה והרבצתי החלקה ישר לתוך הערוץ.

מזלי שזה היה בקטע לא מסוכן כי אחרת הנעליים החדשות שקניתי לאחרונה היו נשארות מיותמות.

מזל נוסף בא לי בדמות המטען הגנטי שלי שלרב יש לי אליו טענות אבל הפעם הוא היטיב איתי. יבורך אלוקים על שבראני נצר למשפחה טוניסאית לתפארת אגן הים התיכון. הישבן שלי היה מרופד דיו בשביל לשאת החלקות רצוניות/ בלתי רצוניות ומה שעשיתי בשש שעות מסלול לא עשיתי בשנתיים כיווצים בסטודיו סי.

האמת היא שבשש השעות הללו עשיתי הרבה דברים שלא עשיתי קודם. חלקם מאוד לא חינוכיים. על מה אני מדברת?

או קיי, להלן דוגמאות שיסברו את העין:

* תלמידה חמודה, שמוצאה מאדיס אבבה רבתי מצווחת לכולנו "מה קורה איתכן, פדלאות?! אבות אבותי הלכו את כל הדרך עד לארץ מסודן ברגל!"

המורה במענה דידקטי מאוד מתחשב : "יאללה יאללה, בלי בולשיט, העמיסו את אבות אבותיך לקונקורד והדביקו להם מדבקות זוהרות עגולות עם מספרים למצח!"

* "אדון מאבטח, כן אתה שם מאחורה, אתה יכול שניה לעצום עיניים?" (כן, כן זו אני לקראת זינוק שחייב הרמת החצאית לגבהים הגובלים במופע סטריפטיז שסופו מי ישורנו)

* "המורה, נקרעה לך החצאית" (אז הנה סופו...)

* "תגידי לי, איך זה שרק אני נראית אחרי המסלולים האלה כאילו שרדתי סופת הוריקן ואתן נראות כאילו יצאתן ממקלחת רעננה?" (אני פונה בשאלה קיומית למדריכות שצועדות לצדי. לא כי אני ראשונה. כי הן חזרו אחורה לסחוב אותי...)

* "רגע, רגע, עוד פעם, שאני אבין... את רוצה שאני אשים רגל אחת פה ורגל אחת שם?!? למה שלא תבקשי ממני לפסק רגליים בין גדות תעלת פנמה וגמרנו?" (ניחשתם נכון. אני.)

* "אווווווווווווווווווווווווההה הה  הההה ההה" (תלמידה מקסימה שלי עוברת לקצה האחר של המסלול בעזרת ענף עץ עבות אגב קריאה טרזנית)

" אההההההההההההה ההה   ההה" (עוד אחת, משלי, בחדווה ג'וני וייסמילרית)

"אוהההההההההוווו יוהוווווו" ( עוד אחת)

"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה *בום*" (כן כן, אני. ומקווה שלא הרסתי לשאר המטיילים העתידיים בג'ילבון עם העץ השבור שם באמצע...)

קראתם נכון, ג'ילבון.

ושולטהייס, ידידי היקר, ימח שמך אם אתה מתפוצץ מצחוק למקרא השורות האחרונות! לא כולנו עושים את שביל ישראל כל שני וחמישי ומתייחסים אליו כטיול אחר הצהריים נעים ולא כולנו בוגרי האפלאצ'ים!

~

אבל מוכרחה להודות, עם היד על הלב, שקנאה גדולה יש לי כלפי כל אלה שזה... פשוט להם.

תרוויחו.