רק כדי להאיר

לפני כשבועיים טילפנה מנהלת האולפנא הקודמת שלימדתי בה כדי להציע לי בחור. תיאור כללי של מפרט המוצר, נשמע נחמד ו...יאללה.

באופן מפתיע ביחס לבחורים האחרונים שמציעים לי- הברנש טילפן כבר יום למחרת.

"הלו, חגית? הודיעו לי שאני צריך להתקשר אליך..."

בחור חמוד. הרבה חוש הומור והשיחה קלחה. קבענו לדייט למחרת.

נראה לי שכבר כשירדתי לרכב ידעתי שזה לא יהיה זה, אבל אני מאלה שמשתדלות מאוד להנות מדייטים. זה פרוייקט לא פשוט בכלל להעביר ערב במחיצת אדם שהיה זר גמור אך דקות ספורות קודם לכן- אבל הוא באמת הקל על גועל הנפש הכללי שלי מבליינד דייטים והיה אחלה פרטנר. ויש כאלה דייטים: אתה יודע שלא- ובכ"ז הזמן שעוברים יחד הוא מהנעימים.

נכנסתי לאוטו ושם, מלבד בחור מחייך חיכתה לי אחלה מוסיקה. אויש איך נהנתי! היה שם דיסק עם מישמש מוסיקלי שיכול לצמרר כל חובב מוסיקה פסאודו-איכותית ובשבילי זה היה גן עדן ווקאלי.(מי לעזאזל יכול לומר לי מה נחשב איכותי ומה לא?! זה הטעם שלי, קיבינימאט!)

לקח לנו זמן למצוא מקום. נסענו הרבה וזה היה נפלא. חלון פתוח, רוח מבדרת את השיער, מוסיקה נהדרת (הרבה אייטיז, למי שמתעקש) ואני עם התנודדויות לקצב המוסיקה והצטרפות קולנית ברגעים נבחרים כשאני שמה לב שהבחור לצדי בוחן אותי מזוית העין, משועשע.

לאחר כשלוש שעות חזרתי לדירה. היבהוב במסנג'ר מחבר טוב:

"נו?!"

"אחל'ה ג'יפ, אחל'ה מוסיקה, אחל'ה אטמוספירה. ולא".

אבל באמת שלא הייתי מבואסת ממה שנראה כעוד ערב אבוד (דייט נוסף שלא צלח וכו'...)

למחרת דיברנו על זה שהיה כיף אבל לא. ואז הוא שאל "איזו צפרדע אני?" (הוא הספיק לשמוע על הפטיש הזה)

מיד עניתי, מתגוננת, שזה לא שהוא צפרדע. אף אחד לא צפרדע. הוא נסיך- אבל לא שלי, אלא של מישהי אחרת...

"ובכ"ז?"

"נדמה לי ש... צפרדע שישים וחמש" עניתי בשקט.

מקץ שבוע קיבלתי הבייתה דיסק עם מאה וחמישים שירים לערך, ועליו המדבקה "לחגית- מזכרת מצפרדע 65. בידידות..."

ומכאן זה מושך את עצמו לסיפור אחר.

בשבוע שעבר חזרתי הבייתה ליום אחד. יצאתי מהבוקר, הייתי קצת עם אמא, קצת אצל הקוסמטיקאית, קצת גזזתי מחלפותי (כן כן, עכשיו התלתלים שלי הם הרבה יותר קצרים, הרבה יותר קופצניים ו ה ר ב ה יותר לא מסודרים בבוקר...) בערב חזרתי עם הרכבת האחרונה לציוויליזציה.

ישבתי לי בתחנה בישיבה מזרחית שאנטית על הספסל ועשיתי מה שאני עושה הכי טוב: "אבזרבינג" על העוברים ושבים. טיפוס אנתרופולוגי, מה לעשות. אבל לא לקחתי בחשבון שהאופי הזה לא בלעדי לי.

איש ישיש שאל אותי על יעדי הרכבת ועניתי לו מה שאני יודעת כשאדם אחר התערב בשיחה ואמר את דבריו תוך תיבולם בהומור מחוייך.

הרכבת הגיעה. פניתי לעלות תוך הצטנפות ומילמול, ספק לעצמי ספק לאיש שהלך לצדי, "מקווה שלא יקפיאו את הרכבת עם המיזוג"

"תהיי בטוחה שכן" ענה הוא בחיוך. אבל באופן מפתיע משב רוח חמים ומבטיח קיבל את פנינו בכניסה.

האדם שלצדי נכנס אחרי והתיישב מאחורי.

איכשהו התחלנו למלמל אחד לעבר השני כל מיני מילים, משפטים שאמורים ליצור איזושהי שיחה, חיוכים של דיאלוג פוטנציאלי אודות ספר הקריאה שאחז בידו ("רומן רוסי") ו... "אתה רוצה אולי לעבור לשבת כאן? זה יהיה בריא יותר לעורף שלי..."

הוא עבר קדימה. המשכנו לשוחח עד שהתחלתי לנקר (ולא באשמתו... יום מתיש, זוכרים?) ו... נרדמתי.

בתחנת ארלוזורוב הרגשתי ליטוף קליל על הפנים. "הגענו, חמודה".

במחווה ג'נטלמנית הוא לקח את התרמיל שלי ויצא יחד איתי.

"אפשר להציע לך טרמפ?"

הוא בכיוון, הסתבר.

בדרך קיבלתי טלפון מצפרדע 65 הנסיכי שלעיל ,והאדם שלצדי הרים גבות בתמיהה כשניתקתי (גם אני הייתי תמהה אם מישהו לידי היה אומר לאדם אחר בטלפון: "אתה לא צפרדע! אתה משהו משהו!"...), אז הסברתי לו את עניין הצפרדעים והפניתי אותו לסיפור המלונקק לעיל.

למחרת- מייל:

חגית יקרה

אתמול נסענו יחד ברכבת.

מייד בכניסה לתחנת הרכבת ראיתיך...אי אפשר היה לפספס.

קורנת ומקרינה אור מיוחד.

עוררת בי אינסטינקט ישן וחלוד...לא ידעתי שהוא עדיין קיים.

ניסיתי לתת לעצמי דין וחשבון . רגע...יכול להיות שאני מחזר?

בלבלת אותי. לעלעתי כמו תלמיד תיכון.

איבדתי את השנינות וליהגתי.

כשנרדמת (בטח... אחרי שעמום כזה ) הסתכלתי עלייך....ככה סתם.

וכשהגענו לביתך ואת הלכת, רציתי לרוץ אחרייך, לעטוף אותך בחיבוק ענק ולנשק לך.

אבל לא יצאתי, לא רצתי, לא חיבקתי, לא עטפתי ולא נישקתי (בטח הייתי מקבל סטירה...חחחח)..

ניסיתי לגרש אותך ממחשבתי...לא הלך.

ניסיתי לחשוב רציונאלי:

דתייה, צעירה, רווקה

חילוני, קשיש, גרוש.

                                    לא הלך.

יש לזה סיכוי? או שמקסימום אהיה עוד צפרדע על המדף 

****

נ.ב

נכתב ברצף ולחץ זמן...לא לבדוק סגנון !!!!

עניתי לו במייל משלי:

ויש המשך ...

:)))