רק כדי להאיר

"אז זהו, בסך הכל די התמקמנו כאן. הילדים מתרגלים לאט לאט. חצי מהישוב שלנו, שזה 250 משפחות, גרים כאן, אז אנחנו שומרים על מבנה קהילתי חברתי במידה מסויימת. את יודעת, גנים, פעילויות חברתיות. אפשר לומר שאספנו את עצמנו. אנחנו בסדר".

"וואו, ניריתי. נהדר לשמוע. כל הבלאגן הזה באמצע הדוקטורט. ואיך העסק הזה מתקדם?"

"מתקדם" היא צוחקת "לפעמים אני מודה לאל שיש לי את הדוקטורט שיעסיק אותי. אבל עזבי אותנו, מה איתך? את יודעת שחשבתי עליך הרבה לאחרונה? וגם על דיתי. מה איתה?"

"דיתי? מצויין. יוצאת קבוע עם בחור נחמד"

"כן?"

"דתל"ש"

"כן?!?!?"

"כן... אבל עושה רושם שזה מתקדם בסדר גמור..."

"ואת? מה קורה איתך, חגה? היומן עוד שמור אצלי, את יודעת..."

"היומן? איזה... איזה יו

הו, אלי הטוב, היומן!"

*

אם הייתי מספרת לכם על אדם מושלם מכל הבחינות. חיצונית, פנימית, אישיותית.

אדם ללא רבב.

למעשה, אדם ,שגם אם מאיזושהי סיבה עלומה הייתם טורחים לחפש- לא הייתם מצליחים למצוא בו ולו חיסרון אחד.

הייתם מאמינים לי?

כזו הייתה נירית.

נירית למדה איתי באולפנא.

אני לא יודעת איך הצלחתי לצלוח את כיתה ט' באולפנא, אבל ללא ספק לנירית יש חלק גדול בכך.

לא מדובר במלכת הכיתה. לא רק בגלל שלא היה דבר כזה, אלא בגלל שלדמות הזאת, "מלכת הכיתה" יש קונוטציה שלילית. נירית הייתה יותר... "פיית הכיתה"- הבחורה הכי חכמה, בעלת יופי מדהים וטבעי, אך מעל לכל- אופי ללא דופי: נדיבה, תורמת, עוזרת, מחכימה, מתנדבת והכל מתוך ענווה ומסירות כנה.

כן. מדובר בבן אדם, אני יודעת. ואין אדם מושלם.

או כמו שכבר אמרה מישהי באיזה סשן מעניין שהיה לנו, כמה בנות, באחד החדרים.

"נירית לא מושלמת כי זה לא יתכן. היא פשוט יודעת לנטרל את החסרונות שלה ולהסתיר אותם"

"הו, כן?" שלפתי ציפורניים "נו, תגידי את. תגידי לי חסרון א ח ד שלה"

"אני לא יודעת" ענתה "היא מסתירה אותם נהדר..."

לכיתה ט' הגעתי מבית ספר היסודי (לא היו חטיבות ביניים בעירנו). נחשבתי הילדה הכי טובה בכיתה.

משם- לאולפנא המאוד סלקטיבית שלנו, שם היו כולן הכי טובות. וגם באו בחבורות מבתי הספר השונים.

פתאום לא הייתי הכי טובה.

והייתי לבד.

הייתי צריכה לנסות לבסס מעמד חברתי שאליו הורגלתי ולהתמודד עם כל מה שיכולים החיים מחוץ לבית לזמן- כשאני ל ב ד.

הייתה לי שנה קשה מאוד. שנאתי כל מה שהיה קשור באולפנא. שנאתי את הנסיעות לשם מהבית וניסיתי את כל הדרכים בשביל לא להיות שם בשבתות האולפנא.

יחד עם זה היו לי כל מיני התמודדויות של... אתם יודעים... כל הבלאגן של הטיפשעשרה.

התאהבויות במדריך שלי מבני עקיבא והתלהבות מכל עיפעוף עיניים שלו.

אבל דבר אחד אהבתי.

כל הבנות שנאו את הנוף הצחיח שהקיף את האולפנא. ואני - לא. אני אהבתי את המדבר המדהים הזה. את השקיעות והזריחות. את חליל הרועים שהיינו שומעות ממש מתחת לחלון הכיתה שלנו (האולפנא נמצאת בקצה העיר המדברית- ערד), כשרועה בדואי עבר עם עדר הצאן שלו.

הייתי יורדת לא אחת לואדי ונושמת את הנוף, ולאחר שהכל היה נספג, גם הדמעות, הייתי חוזרת לחדר.

וכתבתי יומן.

היה לי קלסר קטן, תכלכל, שלתוכו שירבטתי את קורותי ממסיבת סיום כיתה ח' דרך מאורעות אותה שנה. כאבי פרידה מהבית, געגועים, יסורי אהבה (מה יש במדריכים האלה של בני עקיבא? התאהבתי בהם אחד-אחד...), תסכולים מהלימודים, פחדים ויחד עמם רגעי אושר ונצחונות קטנים שהיו לי בשנה הזאת.

הודות לנירית הייתה לי השנה ההיא נקודת מפנה משמעותית בתהליך ההתבגרות שלי. את ההתמודדויות שלי עברתי בצורה הכי מוצלחת שיכולה להיות- והרבה מזה בזכותה. בזכות הנערה הבוגרת והנבונה הזאת שלאושרי התאפשר לי להיות איתה בחדר. להכיר. לראות. ללמוד. אולי גם לקנא- אבל קנאה מהסוג החיובי :)

אני זוכרת שיום אחד היא חטפה לי את היומן מהיד וכתבה בו עמוד שלם, מנער כזה, שיוציא אותי מכל ההתכנסות העצמית שלי והדריכה במקום, וההיתפסות לכל מיני חלומות שיבוא איזה נסיך ויציל אותי מהאומללות שלי.

... האומללות שלי.

כן, היא גם זאת שהוציאה אותי מכל העניין הפתטי של הרחמים העצמיים האלה.

בסוף כיתה ט' כתבתי את העמוד האחרון ביומן. סיכמתי תקופה. העמוד הזה היה מאוד מפוכח. בוגר. שונה.

הייתי לקראת כניסה להדרכה בתחילת כיתה י' (סוף סוף להיות בצד הזה שמתאהבים בו ולהיות בעלת ההילה ההיא... מדריך...).

בסוף השנה, כשארזנו לקראת היציאה לחופשה נגשתי לנירית ואמרתי לה שאני מבקשת שהיא תשמור לי את היומן. מתישהו, באיזה זמן, אקח ממנה אותו שוב.

"מתי?" שאלה והכניסה אותו לתרמיל

"אההה... לא יודעת... אולי בחתונה שלי?"

"דיל".

אז עכשיו, מעל ל-15 שנים אחרי, היומן שלי נמצא באחת מהמכולות הגדולות של מפוני גוש קטיף. כמעט שכחתי אותו לגמרי- אבל הוא שם, מחכה לי ויגיע לחתונה שלי ויזכיר לי חלק מכברת הדרך שעברתי עד לכאן.

אני לא יודעת מה מידת הסקרנות שלי לקרוא אותו, אבל גיל 15 או לא גיל 15- אם כתבתי שם "אני יגיד", "אני יבוא", "אני יצרח"-

אני יזרוק אותו לפח... (אני יודעת שזה אזרוק! אלוקים, מחלחל אותי לכתוב את זה אפילו בצחוק...)

ולסיום- הרי עדכון:

לקטנטונת שלנו, החדשה והקצת צהבהבה (מתחת לפלורסנטים המעצבנים האלה) קוראים עידית.

אין מה לומר,

המובחר שבמובחר.

שמרו על עצמכם.

מההתחלה זה נשמע מאיים.

טלפון מאחותי הכורעת ללדת.

"חגית, אני מתאשפזת ביום ראשון לניתוח. תוכלי להגיע אלינו במוצאי שבת ולהיות עם הקטנטנים יומיים? קצת קשה לנו למצוא סידור ואנחנו לא רוצים לפזר אותם בין הדודים או הסבתות. זה יהיה אפילו פחות מיומיים".

ויחם לבבי.

יומיים עם אחייני האהובים עת אנחנו מצפים כולנו יחדיו לאמא השבה הבייתה ובידה חבילה צווחנית ומבורכת.

"בטח! זה גם יוצא מצויין כי הכיתה שלי ביומיים חופשיים לקראת הבגרות במתמטיקה. בכלל, מה זה הנימה המתנצלת הזאת? בשביל מה יש דודות? יומיים, שלושה, שבוע אפילו, העיקר להיות במחיצת אחייני האהובים"

אחייני האהובים, רק לשם התזכורת, זה אחד מרדן אך מחונן (טפו-טפו-טפו עליו) בכיתה ב'. שניים תאומים קרימינלים בגן חובה ואחת, יעלה, דיקטטור ממין נקבה, בגיל שנה וחצי ועל פיה ישק דבר. כל דבר.

לא-לא, אתם לא מבינים. אני מתכוונת לכל דבר. ואם נתייחס אליה ספציפית, הוריה היקרים העבירו חודשי הריון בתהיות איך תקבל הרודנית הקטנה את העובדה שיש אחת חדשה תחתיה, אשר תחותל אף היא ע"י אבא. (כן, אבא. כל השאר לא מעניינים אותה- אבל אבא? הוא רק שלה. ותהיתי אם תסביך אלקטרה מגיע אצל ילדי פסיכולוגים מוקדם יותר).

"יהיה בסדר!" אמרתי לעצמי בקול. "נצייר, נצפה בסרטים, נקרא ספרים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?".

להלן משפטי מפתח הלקוחים מ-32 השעות, ארבעים דקות ושלוש שניות ששהיתי במחיצתם.

"ולא לשכוח, חגית, כשאת בדרך להתעצבן- תספרי לאחור מ-10!" (הוראות אחרונות לעצמי, יחד עם תרגילי מדיטציה ושלווה נפשית בסיסיים).

"חגייייית, יואב עלה למעלה עם הסכין של הסנדוויצ'ים" (אילון. מלשין. תודה לאל...)

"יואב, אם אתה לא יורד ע כ ש י ו, אני עולה למעלה ואלוקים בעצמה לא תעזור לך!" (אני. לחוצה).

"חי חי חי. אמרת שהשם הוא בת" (אילון ושיעור לשון).

"ממי, יש לך אחות שמבהירה היטב מה הג'נדר שמנהל את העולם..." (דודה פנסה, לעצמה. במירוץ אחר הקרימינל החמוש).

"אתם מפריעים לי לגמור את הספר ואני צריך להחזיר אותו היום לספריה בבית הספר" (יפתח, קצת כועס על דודה משוגעת ואח סכינאי שמדלגים מעליו תוך כדי מרדף).

"יואב! אין ביצת קינדר היום. ז ה ו!" (אני. מתנשמת. בשלב ההוא לא ידעתי שזה יכל להיות כל כך-)

"לאאא. הנה, קחי את הסכין" (קל).

"יפתח אתה תאחר את ההסעה לבית הספר!" (אני, שלושים פעם בשני בקרים).

"אילון, ביקשתי לקשקש ולצייר רק על הדפים, נכון?" (אני, באחר צהריים יצרני)

"אולי במקום לתלות שלט לאמא- נקשקש ישר על הקיר?" (יואב, ופניו נכונות לביצוע האיום).

"100, 99, 98, 97, 96..." (אני, סופרת לאחור).

"יעלה מקשקשת לנו על השלט!!" (התאומים מבכים את יצירת הפאר שלהם שנצבעת בכחול-אינדיגו).

"אתה יכול להגיד לה משהו? נראה אותך" (הדודה משתפנת. והיא בהחלט יודעת למה).

(כאן, לא ברור כל כך מה אירע כי אילון ניסה לקחת את הטוש מידיה הענוגות של אחותו הצעירה. זה אני בבירור ראיתי. אחר כך סתמנו את האוזניים מהסימפוניה עם הקאנון – כל זה מכלי אחד, כבוווד- אחר כך היא הכניסה לאילון את הטוש לעין. אחר כך עצמנו את העיניים מתוך חוש השרדות אינסטנקטיבי. אחר כך פקחנו עיניים והיה שלט מרוח בכחול אינדיגו ויעלה מחייכת אלינו בסיפוק).

"עכשיו נמרח את רוטב הפיצה, נשים גבינה צהובה, נסגור את הפיתה לכמה דקות בטוסטר והנה לנו פיצה אה לה עצלנים!" (דודות טובות תמיד תורמות לאחיינים את חלקן בידע קולינרי).

"יואב! תעזוב את ה- מה לעזאזל יש לך מסכינים, תגיד לי!"

"יואב!"

"י ו א ב!"

"יואביק שאני אקרא ליעלה?" (כן, האיום הזה עבד).

ערב.

שלווה נחתה על הבית.

יפתח קורא. אילון ויואביק רואים "צ'רלי בממלכת השוקולד" בפעם השמונים, ויעלה...

"איפה יעלה?!?!"

אין קול ואין עונה ונדמה לי שהממזרים אף נשמו לרווחה.

מקץ רבע שעה של לחץ, חיפושים וזעקות היסטריות, יוצאת הפרינססה מחדר ארונות ומחזיקה ביד מה שנראה כמו חצי תריסר זוגות של נעליים.

"שלום לאימלדה מרקוס. לאן נעלמת?"

"אבא ואמא קנו לה נעליים עכשיו כשהיא כבר יודעת ללכת, אז היא כל הזמן לוקחת נעליים מכולנו ומפזרת אותם בבית" (יפתח, מאחורי הכריכה של "ג'ינג'י או המרגל מטיז אל נאבי").

ילדים זה ברכה J