לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רק כדי להאיר


...פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל, שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב.
כינוי: 

בת: 50

ICQ: 149856785 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

1/2007

קאנוניזציה


הימים היו ימי ראשית השנה הראשונה שלי בשירות הלאומי.

באמצע אחת מישיבות הצוות שלי עם המדריכים המסורים – שיחת טלפון.

"חגית?" כך אבי "מה קורה איתך? הכל בסדר?"

"כן, נהדר. ואתם מה איתכם?"

"אנחנו... מה אני אגיד לך. אנחנו לא אוכלים, לא שותים, לא הולכים, לא ישנים, לא ממצמצים, ואמא שואלת איך זה שלא שמת לב שכבר שבוע לא טילפנו לשמוע מה קורה איתך"

"אבא... תגיד לי שלא עשיתם את זה"

"אני? מה אני אשם. זה היה יותר בשביל אמא שלכן"

...

"אני לא מאמינה" אמרתי לצוות ההדרכה שלי כשניתקתי את הטלפון "הם נפלו על הראש..."

"מה קרה?"

"התחברנו לכבלים".

 

עבר שבוע נוסף באין קול ואין עונה מכיוון ביתי הקט והחלטתי לנצל יום חופשי ולבדוק את המחדל באופן אישי.

בסה"כ לא היה מסובך לזהות את הבית, למרות שקיות הזבל שהצטברו בכניסה. השכנה ברכה אותי לשלום ושאלה אם אמא ואבא נסעו לאנשהו, כי היא לא ראתה אותם הרבה זמן, וכשהיא חושבת על זה, גם את החתול שלנו היא לא ראתה שזה לכשעצמו לא רע בכלל.

אז עניתי שאבא ואמא פשוט... כבולים למחוייבויות אחרות בתקופה האחרונה.

את פני קידמו קולות רמים של שירה בשפת אמו של זובין מהטה. בדרכי לעבר הקולות דווקא מצאתי את אבא שלי במטבח מכין סנדוויץ'.

"הו, שלום. זוכר אותי?"

"גיתיייייייי! מה נשמע? אמא! חגית באה הבייתה"

מהסלון נשמע המהום.

"חשבתי שהתלהבתם מהערוץ הטוניסאי שהעלה בכם נוסטלגיה"

"כן, אבל יש שעה של קטעי שירים מסרטים הודיים בערוץ בומביי. אמא לא מוכנה להפסיד, מצחיקים אותה הקולות הגבוהים שלהם... אז בזמן הזה אני מכין אוכל"

"סנדוויצ'ים? אמאל'ה! את זה יש לי גם בדירה. עד שהגעתי אין מה לאכול???"

"אה, לא נורא עוד חצי שעה זה נגמר ואני מול וימבלדון. אמא תכין לך משהו".

המלפפון שכירסמתי כשראינו, דיתי ואני, "בוורלי הילס 90210", היה טעים דווקא. אחר כך ניצחתי את אבא בדמקה מה שאפשר לנו צפיה של חצי שעה נוספת בתכנית הבאה של ערוץ הילדים שהייתה... "פרקר לואיס".

וזו, תאמינו או לא, הייתה נקודת מפנה ששדרגה את חינוכי המוסיקלי. איך?

הסכיתו ושמעו.

הפרק עסק, אלי-הטוב-האם-היא-לא-מזכירה-לכם-מישהי, במנהלת הרווקה יצירת השאול, זאת שכדי להשקיט תלמידים הרביצה שריטה בצפרניה האדומות על גבי הלוח. (ילידי 1980 צפונה לא מבינים למה זה אמור להטריד מכיוון שבלוח חלק לטושים מחיקים זה לא ממש עובד. קיבינימאט להיות מורה. גם משכורת רעב וגם גוזלים ממך את מעט החדווה שעוד נותרה לך בחינוך הדור הפוחז).

בפרק דנן צפינו בנסיונותיה של המנהלת לאבזר עצמה בבן זוג. מידי פעם התאהבה במישהו אחר והפליגה בשרעפיה לעבר מזבח הנישואין כשברקע... אמאל'ה! מה זו המלודיה המתנגנת ברקע כל התאהבות? הכינורות... העוגב... הצ'לו... איפה זובין מהטה שיסביר לי מה היצירה הקלאסית הזאת?

נגמר הפרק.

 ניסיתי לאתר משהו מהכתוביות שנגדעו באיבן בגלל לחצן שלט מאצבעו הנרגשת של אבי "ששש... עכשיו עזבו אותי מהשטויות. חדשות".

פרשתי למיטתי כשאני מנגנת בראש את המנגינה הנפלאה ומבכה את אובדנה לעד.

"לעד?" הדהד ברקע צחוקו של השטן האחראי על השידורים החוזרים של הכבלים (לפעמים יוצא מהם משהו טוב...)

 

כשנה ומשהו לאחר מכן , הפעם מול הטלויזיה בחדרי, הראש קודח מחום ועפעפי נראים כמו של אולמרט בתמונה של ה"לפני", מכיוון שהמאבק באנטיביוטיקה המרדימה הוא עסק לא קל.

פרקר לואיס התחיל ושמעתי את מיס- זעפני- מוסו מהרהרת בינה לבינה בזוגיות שאין לה.

"הולי אקמולי פורטה!" העפתי את הרטיה הקרה מהמצח "זה הפרק הזה!"

זינקתי מהמיטה ואצתי להביא את הטייפ הנאמן שלי שהקליט את חלקי המלודיה המדהימה שהושמעה לאורך הפרק.

השלב הבא היה ללכת לעיר העתיקה לחנות של תקליטים וספרי מוסיקה שאף פעם לא נכנסתי אליה, אבל הייתה לי התחושה שיהיה להם מענה לשאלתי.

"מישהו מטפל בך?" שאלה אחת מתואמות מיס סלוקומב סגולות השיער שישבו שם. 

"אני... צריכה עזרה. אתן מבינות במוסיקה קלאסית, נכון?"

זאת שדיברה עברית הנהנה נמרצות ומיד שלפתי מהתיק את הווקמן.

"אז זהו. זאת יצירה קלאסית ששמעתי באיזו תכנית ואני מנסה לזהות אותה"

היא הקשיבה והכירה אבל לא זכרה את שם היצירה.

אבל אולי הדודה שלה תכיר, למרות ש"היא לא יודעת עברית אבל מוסיקה זה שפה אוניברסל, כן?"

והדודה הכירה, כמו גדולה הכירה.

"אז איך אמרת קוראים לו?" שלפתי עט ונייר "הקנון של פאכלבל... שמות יש לאשכנזים האלה... את יכולה לכתוב לי את זה?"

לטינית. טוב שיהיה.

הפריק שנעול בחדר האטום של "טאוור רקורדס" ומגוייס לצרכי מוצארט יבין כבר.

הודיתי לשתי הגראציות ושמתי פעמי לקניון.

אם הפריק הכיר?

כמו גראציה הכיר J

 

*

 

מאז יצא לי לשמוע ולהשמיע את הקאנון של פאכלבל כמה וכמה פעמים.

לאחרונה נתקלתי בו בווריאציות שונות

כמו גרסת חוואי דרומי על גיטרה

או אצל ילד שהוא כשרון רוקנרול מדהים

או אפילו פארודיה נהדרת של קומיקאי שהתאהבתי בו כי הוא יפה ואינטליגנטי ויודע לנגן (חפשו אותו גם באתר שלו ותצפו בקטעים השונים. הוא באמת מצחיק)

 

ובעוד אלפי גרסאות ביתיות של אנשים שצלמו עצמם ופרסמו ברשת.

 

לראות את האצבעות הארוכות על השחיף של הגיטרה,

או על הקלידים

או אוחזות בקשת הכינור.

לא רואים את הפנים שלהם, אבל אני מתאהבת בהם כמעט מיד.

וברקע של רגע ההתאהבות

מתנגנת מלודיה מקסימה.

נכתב על ידי , 22/1/2007 01:12  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פנסאית ב-2/2/2007 06:52
 



מה ההבדל?


הימים ימי בית שני. לא ממש. בשיעורי ההיסטוריה.

החומר קצת מייגע את החבר'ה אז אני משתדלת להכניס פיקנטריה מידי פעם.

 


 

 

שיעור בהיסטוריה. כיתת בנות. בגרות אוטוטו.

 

"...אגב, אתן יודעות ממה ישו מת, כן?"

"מאיבוד דם?"

"לא ממש. הוא מת מחנק".

הפרצופים מול פני מתכרכמים והולכים אך אני ממשיכה נוכח הגבות המורמות בשאלה.

"בעיקרון הרומאים שהיו ידועים בשיטות ההריגה ההומניות שלהם - הכבירו ביצירתיות: כשאדם תלוי על צלב, הגוף שלו משוך כלפי מטה ומכיוון שידיו לצדדים- אין לו יכולת לשאוף אויר לבית החזה. ולכן ככל שעובר הזמן לא מגיע אליו חמצן והוא מת מחנק".

"אִיוּוּוּוּוּ! המורה! איזה דוחיייייייייייים!"

 

 

 

שיעור בהיסטוריה. כיתת בנים. בגרות אוטוטו.

 

"...אגב, אתם יודעים ממה ישו מת, כן?"

"מ...נו, נכרתו לו הידיים אחרי שצלבו אותו, לא?"

"לא, איכס. מה פתאום... הוא מת מחנק"

"מחנק?"

"בעיקרון הרומאים שהיו ידועים בשיטות ההריגה ההומניות שלהם - הכבירו ביצירתיות: כשאדם תלוי על צלב, הגוף שלו משוך כלפי מטה ומכיוון שידיו לצדדים- אין לו יכולת לשאוף אויר לבית החזה. ולכן ככל שעובר הזמן לא מגיע אליו חמצן והוא מת מחנק".

"וואו! מגניב!"

 


 

כמיטב המסורת הדויד ביהונתנית אחתום בשיר שמחדד את הנ"ל:

 

 

Summer Nights

( Olivia Newton-John / John Travolta )

 

Summer lovin', had me a blast

Summer lovin', happened so fast

Met a girl crazy for me

Met a boy cute as can be

Summer days drifting away

To, uh oh, those summer nights

 

Well-a, well-a, well-a, uh!

 

(Tell me more, tell me more)

(Did you get very far?)

(Tell me more, tell me more)

(Like does he have a car?)

 

She swam by me, she got a cramp

He ran by me, got my suit damp

Saved her life, she nearly drowned

He showed off splashing around

Summer sun, something's begun

But, uh oh, those summer nights

 

Well-a, well-a, well-a, uh!

 

(Tell me more, tell me more)

(Was it love at first sight?)

(Tell me more, tell me more)

(Did she put up a fight?)

 

Took her bowling in the arcade

We went strolling, drank lemonade

We made out under the dock

We stayed out till ten o'clock

Summer fling don't mean a thing

But, uh oh, those summer nights

 

(Tell me more, tell me more)

(But you don't gotta brag)

(Tell me more, tell me more)

('Cause he sounds like a drag)

 

He got friendly holding my hand

Well, she got friendly down in the sand

He was sweet, just turned eighteen

Well, she was good, you know what I mean

Summer heat, boy and girl meet

But, uh oh, those summer nights

 

(Tell me more, tell me more)

(How much dough did he spend?)

(Tell me more, tell me more)

(Could she get me a friend?)

 

It turned colder; that's where it ends

So I told her we'd still be friends

Then we made our true love vow

Wonder what she's doin' now

 

Summer dreams ripped at the seams

But, oh, those summer nights

 

(Tell me more, tell me more)

 

נכתב על ידי , 14/1/2007 20:50  
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חרוטון ב-30/1/2007 10:19
 



ליידי די


הפוסט האחרון של דודלי רק זירז את כתיבת הפוסט הזה, ככה שאתם מוזמנים להודות לו (ואם הדברים משום מה לא יהיו לרוחכם, אתם תמיד יכולים לקלל אותו בבלוג שלו )

 

*

 

לא אחת נשאלתי מדוע אני כותבת בלוג. מה כל האקסהביציוניזם הזה? מה העניין? דרך נוספת למצוא חתן?

התשובה היא בפשטות: לא. בוודאי שלא מלכתחילה.

תסביך הגרפומניה שלי ידוע לשמצה ובמשך ימי חיי הבלי הגעתי למסקנה שאני כותבת הכי טוב את עצמי. הבלוג הוא שיטה נהדרת גם לקבל פידבק על התכנים יחד עם עצות טובות לחיים.

אם דרך זה יבוא החתן? לא יודעת.

חושבת שציינתי כאן לא מעט מחדלי אישיות שירחיקו כל בר דעת. זה בגלל העובדה הפשוטה שלא באתי לקשקש לכם על חייה של מורה-דתיה-רווקה-בתולה-זקנה-בת 32. (אמאל'ה! אני קוראת את זה ומתחילה לרחם על עצמי!)

דברים כאלה עושים נהדר בNRG יהדות, ושם מדברים גם על תנוחות.

הבלוג הזה נכתב לאחר הצצה די אינטנסיבית שלי בחיים של אחרים, כפי שנפרשו לנגד עיני הפרובינציאליות המשתאות.

ורציתי גם.

לספר, לשתף, לחבק, לצחוק, לבכות.

 

אני יודעת שכל זה לא ממש מסבר את אזני הדודה הפולניה ששואלת: נו? ובכל זאת? לא מתקשרים חתנים פוטנציאלים?

לא. לא ממש.

אבל יש התקשרויות שוות יותר.

 

*

 

את חברתי פנטה (המגיבה בניק "פנטזיות בקולנוע") הכרתי לאחר שפנתה אלי למייל וסיפרה לי עד כמה הדברים שאני כותבת מעוררים בה הזדהות. במיילים הבאים היא הוסיפה המלצות בדבר האיפור שיכול להלום אותי ("מעושן". לא לשאול אותי מה זה), לאחר שראתה תמונה שלי.

בהמשך נפגשנו ואני מודה על כל דקה שיש לי אותה: חכמה ישירה כזאת. מאוד מודעת. ממקדת בשאלות ובמענות שלה.

אמיתית.

אם עובדת היותה גם בקיאה ברזי האיפור והלבוש עזרה במשהו? קשה לומר.

אבל בדברים החשובים באמת היא כאן- למרות שהיא לא חתן.

 

חוץ מפנטה הכרתי אנשים ואנשות נוספים. כותבי בלוג או שאינם כאלה. לפעמים זו הייתה הכרות קצרה וממצה, אבל לרב זכיתי להכיר אנשים שכבר בשלבי השיחה הראשוניים הרגשתי בבית. המבוכות המאפיינות את הרגעים הראשונים של פגישות מעין אלו- לא היו חלק מהמפגש.

הרגשתי כאילו מדובר במכרים. ולא רק בגלל שהם קוראים אודותי בבלוג.

 

*

 

ליידי די פנתה אלי לפני כשבועיים:

 

חגית יקרה,

אני מרגישה לא נוח שאני יודעת עליך כל כך הרבה, ואת אפילו לא מודעת לזה. אז רק שתדעי- אני קוראת נלהבת שלך ומתרגשת כל פעם שיש לך פוסט חדש. העומק והיופי שבו את כותבת נדיר ואני מתרגשת כל פעם לקרוא אותך. יש לי אפילו קטעים שאהובים עלי ואני חוזרת אליהם כל פעם להתחזק וליהנות מהדברים שאת כותבת.

אז זהו- לא הרגשתי נוח שאת אפילו לא מודעת לכמה אני מעריכה אותך, ותופסת מהדברים שאת כותבת.

ומתוך חיבתך העזה לירושלים- אני רוצה לתת לך הזמנה פתוחה לדירתי היפה ברחביה- כל פעם שרק מתחשק לך- אשמח לארח אותך בחפץ לב- אני יודעת שאת לא מכירה אותי- ואני יכולה להיות גם סוטה בן 65 בלי שיניים שמפתה אותך לבקתתו החשוכה ביער... אבל לא- אני בחורה דתייה שומרת כשרות ושבת, בין השאר... (גרה עם שותפות ברחביה)

בכול מקרה היה לי חשוב שתדעי את המידע הנ"ל.

שתמשיכי להעשיר אותי ואת כל הקוראים שלך.

 

בהתחלה התבאסתי. לא סוטה. לא זקן. לא בקתה. לא חשוכה. לא יער.

אמרתי לכם, עד שיש פניה בעקבות הבלוג הזה - זו בחורה שפויה ונורמלית.

אחר כך החלטתי שאולי יש לה אח, אז יאללה, ננסה.

אחר כך התחילה תקשורת מיילים ששיאה היה בדייט הכי טוב שהיה לי בחיים. והיא גם בלונדינית :))

 

החלטנו להפגש במוצאי צום י' בטבת.

הייתי בירושלים יחד עם התלמידות שלי, לביקור ב"יד ושם". עשיתי קצת בושות עם ההומור השחור שלי ("יאללה, בנות, קדימה! לאוטובוס! הנהג לחוץ לחזור. נוווווווווו! קדימה! שנל! שנל!" וזכיתי למבטים מזרי אימה משלושה טוריסטים מגרמניה).

לאחר ששלחתי אותן הבייתה יחד עם מורה מלווה אחר- פניתי לעשות לנפשי.

 

האויר הירושלמי. החורפיות. הגשם שמנקה את העיר.

הכל היה שם.

 

ובערב- חיכיתי לליידי בבית קפה אהוב וירושלמי.

בזמן ההמתנה נהנתי מסיידר חם ושיעשעתי את עצמי במשחקי הצפיה שמאפיינים אותי ברגעים כאלה: התבוננות מעמיקה בשאר יושבי בתי הקפה. הססגוניות של הטיפוסים בירושלים הופכת את העניין למרתק.

עד שהיא הגיעה.

תמיד יש נסיונות ניחוש ניכרים לזהות מי מבין הנכנסים/ היושבים הוא האיש לו מצפים בפגישות מעין אלו.

היא נכנסה וידעה לאן לגשת. כמו שאני ידעתי שזו היא.

ודיברנו. מהשניה הראשונה.

במשך מעל לשלוש שעות דיברנו וצחקנו ושיתפנו (וגילינו שאחותה היא החברה הטובה ביותר של פנטה, חלוצת הפונות דרך הבלוג. עולם קטן. עולם דתי פיצפון)

והיה נהדר. כל כך נהדר שגם העובדה שהמרק "זוקיני-נענע" (הספסיאליטה של המקום. עכשיו נסו לנחש איפה היינו) נגמר- לא העיבה כהוא זה.

זה היה, כמו שאמרתי לחברה אחרת, הבליינדייט הכי טוב שהיה לי בחיים.

 

*

 

אז יש לי בלוג והוא שלי

והוא גם מביא לחיי אנשים שכעת, בפרספקטיבה של שלוש שנים לאחור, אני לא יודעת מה עשיתי בלעדיהם.

 

*

 

תודה

 

*

אוח, דודה זושקה! לא קראת את הפוסט ולא הבנת את העיקר, נכון?

אוף...

לא. לא, אין לה אח.

 

נכתב על ידי , 3/1/2007 08:29  
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אלמוניני ב-16/1/2007 20:40
 





151,242
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנסאית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנסאית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)