רק כדי להאיר

כשדכנית במיל וכמשודכנת בסדיר... אני רוצה לשתף אתכם בעניין שאני מוצאת מאוד מטריד- בעיקר לאחרונה.

כולם פה יודעים שאני אממ.. סנדלרית שקר לה ברגליים בכל הקשור לתחום.

בתקופה האחרונה החל עניין תקשורתי רחב יריעה בנוגע למצוקת הרווקים\רווקות ששייכים לסטטוס הזה, לא מתוך בחירה.

אני רוצה להאיר את עיניכם בעובדה שמציקה לי מאוד והיא לכאורה אינה קשורה לכל מה שהעלו בכתבות השונות, לא בצורה ישירה בכל אופן.

כשיוצא לי לאזור עוז, ולהציע מישהי\ מישהו לאנשים, התגובה

הראשונה (שאני כבר מדקלמת איתם, כמעט) היא:" מה, אבל היא בטח מהנגב... עזבי, איןלי כח... מה אני אסע עד לשם?..."

ידידי ורעי, יש לי מספר קושיות להעלות בפניכם:

א'- האם מדינתנו שילשה\ ריבעה את שטחה ולא אמרו לי שום דבר???

ב'- שמא עלי לדרוש מהאדם שכבר מסכים לנסות (וזה רק מכיוון שהאפשרות הבאה היא התאבדות...) לרכוש חליפת חלל שכן הוא עומד להכנס למערכת יחסים בינגלאקטית או לפחות טראנס אטלנטית?..

וכעת לסוגיה הרצינית ביותר והמהותית ביותר:

אם היו אומרים לכם, שהנפש התאומה, זו שאליה אתם מתגעגעים כל לילה רגע לפני השינה ובשניה ראשונה של שחרית (וזה ברי המזל שביננו- אני למשל, מתגעגעת כל היום...) דרה

לה במושב: "פאתי הערבה הפרובינציאלים" עדיין הייתם מוותרים?

על שאלה כזו אני זוכה למענה: " כן... אבל מי מבטיח לי שהיא האמיתית?"

עוללים יקרים, שהחלב עודנו על שפתיהם, הסכיתו לדברי ישישה מכם, שהיא גם לא טיפשה כידוע...: בחיים מעריכים את הדברים שמשקיעים בהם. כל התהליך המתיש בדרך להשגת

והגשמת דבר כלשהו- רק גורם לנו להעריך אותו יותר. חוץ מזה, שזהו גם הנסיון בו אנו צריכים לעמוד.

מה גם שאני וחברי\חברותי הפרובינציאליים מבינים את גודל המצוקה ושמים פעמינו למקום המאופיין בהגדרות הציוויליזציה יותר מ... אשקלון.

זה לא נגמר פה, אנשים יקרים... מול הטענה הזו אני זוכה לתגובה המאוד משכנעת: "

טוב, אבל מה יהיה בדייט הרביעי- חמישי? היא תרצה בוודאי שגם אני אבוא"...

מתוקי- אם יהיה דייט חמישי, יהיה בשביל מ ה לבוא...

בעצם, מהיכרות עמוקה עם החולים\חולות במחלה הזמנית הזו ששמה רווקות, ושהם על סף גסיסה כי הם גם דרומיים, תאמינו לי, ההפסד- כולו שלכם...

מי שלא טורח בשבילנו- לא שווה את בזבוז הזמן והאנרגיה שלנו. גם מי שטורח, יצטרך להוכיח הרבה יותר (כי, בכל זאת... הוא בא עד באר שבע... בטח משהו בו דפוק אם הוא כה מיואש...)

חביבי, זוהי נקודה קטנה לתשומת לבכם.

תחשבו על היתרונות: בכביש לדרום יש פחות נהגים לעצבן בדרך...

בתקווה שכל המשודכים בסדיר יהפכו במהרה למשודכים בדימוס... (אני, כידוע, אשמח לעזור...)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כתבתי את זה ממש מזמן. באיזה פורום דייטים או משהו. למה נזכרתי בזה פתאום?

אתמול דיברתי בצ'אט עם בחור ממש חמוד. שנון, אינטיליגנטי, השיחה קלחה וסופסוף זה לא היה מישהו שהתעניין "מה אני לובשת" אחרי שלוש דקות (גם לא אחרי שעה- חריג ביותר בגזרת הצ'אטים). ואז הוא רצה להפגש איתי. ואז הוא הבין שאני דרומית. ואז זה הפריע לו.

ואז נפרדתי יפה לשלום, כיביתי את המחשב והלכתי לישון לבד במיטה שלי שהחתולים שלי טרחו לחמם.

כן, כן, יש לי את כל סמלי הסטאטוס של הרווקות המזדקנות: גרה לבד, בעצם לא לבד. יש חתולים, ובלאגן ומעמד דיסקים משובח וממש כעת מיילל לו קני ג'י.

כי אין דבר יותר נורא מלהיות קיטשית ובודדה.

פנסאית, בוכה פתאום.

הדבר שאני הכי אוהבת בעולם- זה לתת מתנות. באמת!

לראות את תגובות ההפתעה/שמחה/אושר אצל החברים שמקבלים מתנה ולדעת שבאיזשהו מקום אתה אחראי לתחושת השמחה שלהם...- יש בזה משהו מרומם נפש ממש.

לפני כמה שנים קיבלנו לבית ספר חמוד כזה, סטייל ספרי ה"עצות טובות לחיים". הוא נקרא "דברים קטנים של אושר".

לאחר שהספר עזר לי לעשות מה שמיד אספר לכם עליו- התחלתי לקבוע לי מסורת ולעשות את זה לאנשים שאני ממש אוהבת או שאני חושבת שזה ישמח אותם (אהמממ... ובכן... את מי זה לא ישמח?)- אבל אני מקדימה את המאוחר.

באחת ההזדמנויות, כשחברה שלי מהתיכון הייתה באחת מתקופות העצבות שיש לכל סטודנט מתחיל, שלחתי לה, למעונות, חבילה שהבסיס שלה הוא הספר הזה.

מה יש בספר הזה? - במשפטים קצרים- כל מה שגורם לנו אושר בזעיר אנפין. רגעים כאלה של חדווה. למשל "ריח של גשם ראשון". למשל "מרשמלו".... והרעיון ברור.

אז צילמתי על דפים צבעוניים משפטים שלמים מהספר.

כל מה שהיה אפשר לחבר לתשורה - הדבקתי בסלוטיפ על התשורה והכנסתי לחבילה ("שמפו ומרכך באותו בקבוק" הדבקתי על בקבוק כזה, "שוקולד אגוזים"- על שוקולד אגוזים, "דיסק עם מוסיקה טובה"- הדבקתי על דיסק שקניתי של מוסיקאי אהוב עליה וכדו'....) ולגבי דברים שקשה לתאר/ לקנות ("ריח של גשם", "שקיעה", "זריחה", "נשיקה מתינוק" וכו') - סילסלתי את הרצועות של האמירות שלהם ופיזרתי בתוך החבילה מה שהוסיף צבעוניות ועניין. (מאור קיבל חבילה כזו לצבא ואמר שהכי כיף היה לקרוא את כל הרצועות שמגולגלות בפנים...)

וזו חבילת השימוח שלי :)

אני באמת אוהבת לעשות את זה. להפתיע בצורה שתביא שמחה בצורה מלאה- לאיש המקבל.

לאחרונה... בעקבות אמירה של מישהו, שמתי לב שכמעט אף פעם לא עשו לי הפתעות חריגות כאלה.  הוא אמר שאני תמיד בצד המעניק, העושה. אף פעם לא אחרת.

הוא צודק.

אני לא מדברת על מסיבות יומולדת וכאלה... אני מדברת על משהו שירענן קצת את השיגרה האפורה.

ושיגיע מחבר/ה טוב/ה שיודעים למה עצוב לי ואיך ניתן לשמח ושנעשה משהו שיזרים חדווה למציאות הלאה שלי...

אמרתי "כמעט" כי מאורי שלי היחיד שכן מצליח לעשות הפתעות נעימות. הוא נהנה רק מהעיסוק ב"הפקות" של אירועים כאלה- שהם אולי לא הפקות גרנדיוזיות- אבל מרעננות הן כן. (פעם הוא אמר לי שברגע שיכנס מישהו רציני לחיי- הוא יתן לו את רעיון הצעת הנישואין. "כי מגיע לך" - ככה הוא אמר - "משהו מושקע")

בבקשה אל תבינו את זה כ"קיטור". זה ממש לא ככה.

אולי סתם נמאס לי להיות בצד הנותן תמיד.

רוצה שינוי קטן. שיפתיע לטובה.

ואולי אני סתם רעה. כי יש כאלה שאפילו את יום ההולדת שלהם שוכחים. ואין להם 'מאור'.

אויש... אתם מבינים אותי, נכון?

"...לפעמים אני מרגיש

כאילו זאת הפעם האחרונה

כאילו אין מחר

צריך לומר את המילה הנכונה.

ותמיד את איתי מחכה שאחזור

ואני כמו שיכור מתעלם מהאור

מציירת תמונה שלי ושלך

צבעים לבנים שמים כחולים".

~

או קיי, תגידו לי ששמעון גרשון חבר להקת המשולש זה לא שחקן הכדורגל...

חבל"ז לי, נכון? זה הוא ואישתו ואחיו. למות מהלם. לא נורא, יצא משהו מוצלח מהפועל ת"א...

~

"...אני אולי מרגישה

כאילו זאת הפעם הראשונה

יום חדש מתחיל

צריך לומר את המילה הנכונה.

ותמיד אתה איתי יודע שטוב לי

חושבת המון לוקחת מכחול

מציירת תמונה שלי ושלך

צבעים לבנים שמים כחולים"

~

בשעה טובה הקידמה הגיע גם למחוזות הפרובינציאלים, הוקמה תשתית והופ- אני על האינטרנט המהיר.

אז הקשבתי לי לרדיו וואלה- שעד עתה נקטע כל הזמן בגסות נוכח היעדרות מאפייני הציוויליזציה. והיה השיר העדין הזה- "שמים כחולים".

שיר פשוט- פשוט. לא מתוחכם (בעיני). סיטואציות בזוגיות.

ויש בו מתיקות כזאת שאני משתגעת מרב שאני רוצה גם---

לצייר תמונה שלי ושלו. צבעים לבנים, שמים כחולים.

רומנטיקה רוגעת כזאת. עם העליות והמורדות שלה- אבל עם אופטימיות נצחית ברקע.

אגב, האופטימיות היא שלה.

אני נזכרת בזוגיות המוקדמת של ההורים שלי.  כשכבר יכולתי  לזהות אלמנטים בזוגיות שלהם. זוכרת את ההססנות של אבא שלי מול כל פרוייקט שהיה צריך לעשות לבית, למשפחה, ואת הכח של אמא שלי. את האופטימיות הזאת...

אוח. שיר מצויין. זה בריפליי אצלי ולא נמאס לי.

סתם רציתי לשתף.

ומי שרוצה- יש בקאזה. שווה לגנוב את זה...

נשיקות של בוקר טוב ושבוע מבורך וחודש מצויין לכולנו.

פנסאית.

אה... ואם באופטימיות עסקינן- היום החתונה של שירה בגני רישפון. רק ברכות ובשורות טובות. א מ ן.