אמא שלי נפלה היום ברכבת.
הכל בסדר, תודה-תודה לאל.
עכשיו היא ישנה ומידי פעם אני שומעת נשימות קצת יותר כבדות מהאחרות, אבל היא בסדר גמור. תודה לאל.
*
למעשה אמא שלי גרה לבד בחצי שנה האחרונה.
קצת עצוב לה, הלבד הזה.
היא מוצאת את עצמה מטלפנת תדיר, על כל פיפס, אלינו. ואני, בעוונותי, לא תמיד עונה לה בסבלנות. לפעמים גם כועסת על שיחות סתמיות מצדה באמצע היום.
החלטתי להביא אותה השבוע אלי. קצת טיולים, קצת קניות, קצת הרבה מהים שהיא כל כך אוהבת.
נסעתי אתמול הבייתה והיא, עם כל ההתרגשות סביב זה, הייתה כזאת חמודה ועם זאת התעורר בי כאב עצום לראות אותה ככה, מתלהבת מנסיעה סתמית, יחסית.
היא תמיד אהבה לנסוע איתנו. לראות נופים בדרך, לפגוש אנשים, לבקר משפחה וחברים בקצה השני של הארץ.
עם השנים זה הפך ממצב בו אמא הראתה לנו, אמא קנתה, אמא מסבירה, אמא לוקחת, למציאות קשה יותר בה אנחנו מובילים אותה ולוקחים אותה ומסבירים לה.
*
היא פחדה שהרכבת תסע לפני שהיא תספיק לרדת. זה היה החשש הכי גדול שלה.
הבטחתי לה שיהיה בסדר.
ובאמת, עשיתי הכל על מנת למקם אותה במקומות נוחים. קרובים לשירותים ולדלת היציאה. ליוויתי אותה בכל שלב.
גם לשירותים.
בשניה שפתחתי את הדלת בשביל לסייע לה להכנס הרכבת עצרה וטילטלה אפילו אותי, שעמדתי איתנה וזקופה, מושיטה ידיים לאמא.
אמא נאחזה רק במקל ההליכה שלה ולא הספיק לאחוז בי ונפלה לאחור.
היא בסדר. היא בסדר גמור, באמת.
אבל המראה הזה. וחוסר האונים הזה. והכאב הזה. שלה ושלי.
היה לי בלתי אפשרי.
בעיקר הדמעות שירדו מעיניה כששלב הקימה הפך למסובך יותר לאור תזוזות הרכבת.
*
אמא שלי הגיעה לארץ בגיל 17. נערה יפהפיה עם מום בלב.
היא עברה ניתוח לב בימים שניתוחים כגון אלה לא היו עניין של מה בכך.
לאחר כמה שנים נישאה לאבי.
הוא היה מבוגר ממנה ב-13 שנים, גרוש ואב לשני ילדים. דווקא אותו היא רצתה. למה?
"כי אני חולת לב ולא ידעתי אם אוכל להביא ילדים. לא היה הוגן מצדי להתחתן עם רווק ולמנוע ממנו להיות אבא".
ובכל זאת נולדנו להם. שלוש בנות.
במרוצת השנים עברה ניתוח לב נוסף , פתוח. וניתוחים נוספים אחרים.
ותמיד שידרה חוסן.
אבא שלי אמר לי שהוא היה בוכה ולחוץ והיא תמיד הראתה רוגע וביטחון מלא- ואת זה השרתה עלינו.
לאחרונה, לאחר שני אירועים מוחיים שעברה (בפער של 10 שנים) התגובות שלה, הרגשיות וכמובן הפיזיולוגיות, אינן כשהיו.
היא בוכה כמעט מכל דבר. שמח או עצוב. היא פחות בוטחת , פחות מראה אומץ ובעיקר- מרגישה נטל.
הדבר שהכי משמח אותה זה לבשל ולשמוע תגובות על בישוליה.
כשהייתי בכיתה י"ב - היה לה האירוע המוחי הראשון.
זה היה באיזור ט"ו בשבט.
כשהשתחררה מבית החולים היו אלה ימים של טרום פורים. ימים של אפיה והכנה של עוגות ועוגיות למשלוחי המנות.
העוגיות הראשונות שניסתה להכין- נשרפו לה.
אז ראיתי אותה בוכה לראשונה.
מאז- תודה לאל- הדברים, בתחום הזה לפחות- הסתדרו. כשבאים אורחים לשבתות או בכלל- הם נהנים מאוד ומשבחים אותה והיא קורנת מאושר.
אנחנו לא כאלה אכלניות מה שלא מאפשר לה להשקיע בבישול, אבל בכל פעם שיוצא- היא מגוייסת לטובת העניין. פחות בשביל החיך של אחרים. יותר בשביל החיוך שלה.
*
אז אמאל'ה שלי פה עכשיו.
גוייסה גם לערב קוסקוס שהיא מתרגשת ממנו כמו ילדה (כל שניה בודקת מה יש לי במקרר, באריזות התבלינים, בארונות המטבח).
וזה כיף לראות אותה ככה.
*
חזרתי איתה עכשיו מ"טוליפ". זו מסעדה על חוף הים בנתניה. מקום מקסים ושליו.
היא הייתה ילדת ים, אמא שלי. נולדה בג'רבה שזה אי קטנטן ליד טוניס.
כל הזמן טיילה על הגגות (ממש כמו בסרט "ילד הגגות") והתרוצצה ברחבי האי כשמכל כיוון היה לה את הים שאותו היא אוהבת.
ישבנו יחד ודיברנו
וכל אותו זמן התמונה של הנפילה אחורה נמצאת לנגד עיני ואני מתאמצת לעצור את הדמעות.
*
פעם התביישתי בה.
באמא שלי, שחייה רצופי המכאוב והקושי, הפכו אותה למבוגרת יותר, מוגבלת יותר, "זקנה".
קנאתי תמיד בחברות שלי באולפנא שאמהותיהן היו מגיעות, צעירות ורהוטות, לאסיפות הורים או ביקורי פתע "לצאת עם הבת לגלידה" או משהו.
הרגש הזה שלי הוביל ללא מעט ויכוחים והתקפות זעם שלי עליה ועל החיים שלי במחיצתה ועל זה ש"אף אחד לא מבין כלום בבית הזה".
*
היום כשהיא ישבה מולי.
מכרסמת את הדג , מביטה מידי פעם בים ומספרת על משהו שהיה בשבת כשחברותיה הגיעו לבקר,
הבטתי בה,
ולא היה אכפת לי שהיא אוכלת את הדג עם הידיים במסעדה מכובדת (היא לא כל כך מרגישה את התחושה ביד שמאל ולכן נופל לה הסכו"ם לפעמים).
ולא היה אכפת לי שלוקח זמן רב להוליך אותה לנוחיות.
ולא היה אכפת לי שהבגדים מונחים עליה ברישול- מכיוון שהמחוייטים מגבילים את תנועותיה.
ולא היה אכפת לי מהעברית העילגת שלה כשהמלצר פנה אליה.
היא דיברה ומצאתי את עצמי מחייכת ומאושרת מהעובדה שהיא נהנית למרות שקצת כואב לה מהנפילה.
כי בסוף הנפילה ההיא,
מצאתי את שתינו במקום הרבה יותר טוב.
*
אבא שבשמים- בורא כל,
רק תשמור לנו עליה שמחה ומאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
