רק כדי להאיר

סליחה-סליחה.

אני יודעת שאני לא בסדר.

כרגיל, אני לא משיבה לתגובות על פוסטים דוגמת זה האחרון.

נראה לי מגוחך לענות על כל תגובה ב "תודה", "וואו... תודה!", "תודה, מתוקה", תודה נשמה! "

אבל בד"כ אני לפחות ממהרת לעדכן ולהשמיד את הראיות למצברוח הקודר שלא אמור להראות בקרב הפנסאים. בטח לא בחודש כסליו, חודש האורות.

אז קודם כל, קבלו כולכם תודה אחת גדולה .

ובינתיים- גם התחלתי לקבל עידכונים מישרא אחרי שהדוא"ל התייחס לחברי הטובים כספאם.

כך שהכל בסדר.

*

הסערה חלפה- עד העונג המפוקפק הבא, שבטח ימצא את ביטויו בפוסט נוסף שבמפגן אנטיפתי יביאני להתעלם מהתגובות האיכפתיות והמתחשבות שלכם. מבקשת סליחה מראש ובלבי תקווה שלא אצטרך להעכיר את האוירה הנעימה השורה בד"כ כאן בישרא עם פוסט דוגמת הקודם.

אבל קשה לי, אתם יודעים...

זה מן תסביך כזה.

הפוסטים המשעשעים שלי כוללים, לרב, סיטואציות משפחתיות/ חברתיות, רגעים עם תלמידים, עתות שחוק וקלות ראש וכל מיני כאלה.

ברגע שזה מתחיל להיות קשור בי נעלמים החיוכים.

ולאחרונה שמתי לב שזה נובע מדבר אחד:

הפחד להיות אופטימית.

בין אם מדובר בקבוצה הפייבוריטית שהיא גם האהודה עלי במשחק כדורסל גורלי, מתחרה אהוב ומוביל בתחרות זמר, תוצאות של מבחן שהשקעתי בהכנה לקראתו- אני תמיד מצפה לגרוע ביותר.

בפנים-בפנים, אני יודעת שאנחנו ננצח, שהזמר האהוב יבחר, שהציון יהיה מצויין- אבל אני אומרת אחרת.

מילא אומרת, זה הופך להיות בעייתי יותר כשאני מתחילה להאמין בזה בעצמי.

יצא לי לאחרונה לדבר ארוכות עם בחור שמקרין אופטימיות בכל הליכותיו. רואים את זה תמיד. בהומור, בחדווה, בהתנהלות היומיומית. דווקא ברגע מסויים של שיחה טיפה נוגה מבחינתו, הוא הקפיד לציין באזניי שהוא בחור אופטימי מטבעו.

זה היה סוריאליסטי לאותם רגעים, אבל מתוך היכרות עם הטיפוס ידעתי שהוא באמת כזה. למעשה, הוא לא היה צריך להבהיר את הנקודה הזאת. אני מכירה אותו רק כאדם אופטימי ומלא שמחה.

אחרי שהוא הלך חשבתי לי על העניין הזה. האופטימיות כדרך חיים.

ניסיתי לחשוב למה מתוכי זה לא נובע ככה. אני, אחרי הכל, בחורה חייכנית, מבינה הומור, חיה חיים טובים ומעל לכל- אדם מאמין ביסודו ועדיין- נטולת ביטחון בכל הנוגע לציפיה לטוב.

לא מדובר בפסימיות או ראיית שחורות, חלילה.

זה יותר קשור בתפיסת התרחיש המצופה (=החיובי, האופטימי) כאפשרי פחות מהתרחיש השני- גם כשאובייקטיבית משקלו גדול יותר מזה הפחות חיובי.

אולי כי ככה החבטה מהנפילה תהיה קלה יותר.

אז זה קשקוש.

כי בפנים אני יודעת שלמרות מה שאני אומרת - הציון יהיה מעולה, אנחנו ננצח, התחרות תסתיים כפי שאני רוצה. אז לא משנה מה אני אומרת - הנפילה תהיה אותה נפילה וקשה אף יותר כשהבלתי צפוי יתרחש והחששות שסחתי בקול יתאמתו.

מה אני מנסה להגיד בעצם?

שום דבר רע לא יכול לצמוח מאופטימיות בחיים. אני לא אביא עלי את השטן שירנן או איזו עין רעה אם אפגין מידת מה של בטחון ואמונה בי ובהצלחתי וכמובן בבוראי שמלווה אותי.

אני הרי יודעת,

בסופו של דבר-

הציון יהיה מעולה,

האהוד בתחרות יזכה,

אנחנו ננצח.

המיטה הזאת. רחבה כל כך.

אני נבלעת בתוך השטח העצום הזה.

וכל הזמן במאבקים.

אבא,

אתה יודע שמהכל אני הכי מעדיפה ל...

להאבק על עוד פיסת שמיכה מהחמדן המתכרבל שישן לידי מאשר להאבק עם הלבד הזה.

כי כשהוא כאן, הלבד,

החושך סמיך יותר ומאיים יותר והוא מצליח לחנוק אותי-

עם כל השמיכה הגדולה הזאת.

*

עצבות.

השאיפה היא שלא. אני יודעת, אבא.

אבל אני עטופה בה. חורף נוסף של ואקום מזמין אותה לבוא.

וכנראה שנחמד אצלי כי היא באה כל הזמן לבקר.

*

במפגש לקראת גיבוש משלחת הנוער לפולין שתצא בקרוב, לאחר ההרצאה על אופי ומהות המסע, שוחחתי עם אם חד הורית של אחת מהתלמידות שלי.

"נו, אז תבואי לקפה" הציעה האם. צעירה נעימה ונאה.

"כן, תבואי!" החרתה אחריה בתה "תבואי ואת ואמא שלי תספרו אחת לשניה על חוויות הדייטים"

"אם בשואה עסקינן, הא?" חייכתי.

הן צחקו ואני רק חשבתי על זה שהאישה הנצבת מולי קשישה ממני רק בשש שנים

ויש לה ילדה שאמורה לצאת לפולין במשלחת נוער.

נוער

בני נוער

נעורים

נערות- - -

הגיל הזה.

אני כבר לא שם- אבל אין לי כזה בבית.

יש לי המון בעבודה.

זה הרבה.

אבל זה לא זה.

*

בשבוע שעבר פגשתי גם חברה טובה שלי, הראשונה שהתחתנה מהאולפנא. לבכור שלה תהיה אוטוטו בר מצווה.

היא סיפרה גם על לחץ לקראת סיום הדוקטורט, על הקשיים בתקופת ההתנתקות, על ההסתגלות למקום החדש, ילדים, משפחה...

הנהנתי בהבנה, אבל לא יכולתי להמנע, אגוצנטרית דוחה שכמוני, מהמחשבה שאת ההתמודדויות שלה- היא עושה "ביחד".

ואני- - -

זה פשוט גדול עלי כבר.

"ועכשיו" הוא אמר לה "עכשיו אני אצטרך להשתיק אותך"

"מה?! למה?"

"כי את יודעת יותר מידי"

"מה? אבל אתה לימדת אותי את הכל! אני יודעת את הכל כי אתה ישבת איתי כאן ולימדת אותי את כל הדברים היפים האלה!"

"נכון. והיה נחמד. והיית תלמידה נהדרת. אבל עכשיו אי אפשר עוד להמשיך ללמוד ולגבי מה שאת יודעת...אני אצטרך להשתיק אותך. אסור לך לזכור דבר"

"טוב, גברי, אני יודעת שאני לפעמים כזאת פטפטנית, אבל כשאני אומרת דברים- זה רק בהיסח הדעת, לא בכוונה להרוס. ו... ו... ואם יש דברים שממש חשוב שאני לא אספר אז אני אשתוק. מבטיחה בהן צדק!"

הוא חייך

"את יכולה להחליט שאת באה איתי ונמשיך עם הלימוד המשותף"

"מה? אבל סיפרת לי על מה שמעבר... אמרת ש... שלשם אני צריכה ללכת"

"את לא חייבת. למעשה, כבר תקופה ארוכה שאני לא בטוח שאת יכולה לצאת מכאן עם כל המידע הזה או בלעדיו... יש קשיים"

"קשיים?" הספיקה לשאול לפני שחשה טלטלות עזות שמקורן לא היה ברור.

לנגד עיניה ראתה את בבואתו מטשטשת ונמוגה. הוא נעשה כמעט שקוף.

"אני צריך ללכת. את יכולה לבוא איתי אם את רוצה לדעת עוד-"

"אבל אמרת ש... שאני צריכה ללכת לקראת- - -

הכנת  אותי לקראת- - -"

"את באה או לא?!" קולו רעם באזניה

קול עמום בקע מתוכה והורה לה לסרב

היא הנידה בראשה.

"טוב, אז אין לי ברירה. אני חייב לעשות את זה" הושיט את ידו לעברה

היא פתחה את פיה לצעוק- - -

את מגע אצבעו על פיה היא לא הרגישה. אבל אור מבהיל ועימו מכה קלה על ישבנה הוציאו מתוכה קריאה שלא הכירה.

את הקולות ששמעה ברקע לאחר מכן ידעה לתרגם רק כשלמדה מחדש.

"מזל טוב, אמא. יש לך בת מתוקה ופייטרית. אמיצה לפחות כמו אמא שלה".

*

באתי לעולם לאמא חולת לב שלא חשבה שתצליח להביא שלוש בנות.

היו קשיים בלידה שלי. היו קשיים גם אחרי ואישפוזים לרב.

אבל הבחירה שלי לצאת החוצה ולא ללכת עם המלאך הנוקף התבררה כמשתלמת.

הדלת לחיים היא האופציה היותר טובה עבורי.

גברי, אני יודעת שאתה מתגעגע אבל אנחנו נמשיך במקום שבו הפסקנו כשאקפוץ חזרה בגיל 120.

או כשאתה תקפוץ, בקרוב אי"ה, לביקורי נימוסין  ברחמי שלי.