רק כדי להאיר

בתקופה הארוכה של השקט הזה, של סטטיות, של חוסר תכונה

אני מוצאת את עצמי נעה בין אדישות גמורה למתרחש לבין תגובות רגשיות סוערות שלא תמיד מוסברות.

אני מגיעה לבית הספר. גונבת קצת- קצת שעות ולו בכדי שתחושת התלמידות תהיה בטוחה יותר. יש מסגרת בזעיר אנפין. למישהו איכפת.

הן שאלו אותי כל הזמן מה יהיה ואני מוצאת את עצמי מביטה בהן בעיניים עייפות ואומרת שאני יודעת בדיוק כמוהן.

לאחר מכן אני חוזרת לדירה הקטנה שלי, מכינה לי קפה, מתחברת לגלי צה"ל ויושבת לסרוג.

אני שומעת את מגישי החדשות מדברים על איזה מטורף שזרק חזיז ופצע מאבטח במשחק כדורסל ועל קבוצת חולי נפש שהולכת בעקבותיו, אספה מאות חזיזים ותכננה לפוצץ משחק אחר (כל זה אחרי הידיעות על הפציעה ההיא!)

"מה גורם לאנשים להתנהג ככה?! אני פשוט לא מבינה, הרי השבוע מישהו איבד את היד שלו!" אני צווחת לאחותי בטלפון.

"אח... החיבור היומיומי הזה לאקטואליה לא עושה לך טוב. רק בשבוע שעבר בכית לי כי ראש הממשלה אמר שהמורים עובדים מ-8 עד- 12. יש אנשים רעים בעולם, לא ידעת?"

ואני חוזרת לסרוג בשקט.

*

אני לא יודעת להגדיר את מצב הרוח שלי בימים האלה.

עתים אני מתפרצת בזעם דומע על משהו קטן ועתים אני מביטה במתרחש סביבי, לרבות ערימת הכלים בכיור במן אדישות אוטיסטית.

*

לפני שבועיים, ביום שישי, הלכתי עם גיסי להביא את הקטנות מהגן. שתיהן היו אמהות של שבת בגנים השונים רק שעידית לא יודעת מה גודל המשימה בעוד יעלה התכוננה כיאות.

נכנסתי לגן של יעלה.

הורים כבר יצאו את הפתח עם הילדים שלהם. היה גם איזה ילד יום הולדת.

בתוך הגן המקושט ומשובב הנפש ישבו ילדים במעגל של הריכוז כשפה ושם היו מקומות ישיבה ריקים של ילדים שהוריהם כבר לקחו אותם הבייתה.

יעלה ישבה ליד אבא של שבת וליד הגננת והסתכלה לכיוון הפתח במבט מצפה.

ביד היו לה הפתעות יום ההולדת והפתעות לקראת שבת וכתר "אמא של שבת" לראשה (אוח... השינויים במרוצת הדורות: בזמני זו הייתה מטפחת לבנה). המוצץ שלה נתון בפיה (אני יודעת, אני יודעת. אבל נראה אתכם מוציאים לה אותו מהפה...)

הרגשתי כזאת צביטה בלב כשראיתי אותה אוחזת את הכבודה בידיה, יונקת את המוצץ ומסתכלת לעבר הפתח. מחכה למי שיבוא ויקח אותה. לזה שתספר לו על היום העשיר שלה. היה משהו כל כך נוגע ללב בתמונה הזאת.

והשמחה וההפתעה בעיניה כשראתה אותי.

עם תגובות ילדיות ספונטניות והתלהבות גדולה מדברים פשוטים כמו הופל המצופה שבידה.

לקחתי אותה בידי ובעיני נקוו דמעות.

"למה?" תשאל מאוחר יותר אמה, ואני לא אדע מה לומר. אין לי הסבר גם לעצמי. פשוט בכיתי בשקט. מצליחה להסתיר מיעלה את התגובה התמוהה הזאת ולהתלהב בקול מה-"איזה יופי של הפתעה קיבלתם! חבילת צבעים מספר 900! אמא תהיי מאושרת!"

*

כבר קיבלתי כמה מיילים ותגובות כאן לגבי העדרות דווקא בימים שבהם אני אמורה להיות חופשיה ממחוייבויות.

גיליתי שאני הרבה יותר פרודוקטיבית כשאני לחוצה בזמן ובעבודה.

הריק הזה לא עושה לי טוב.

כדי למלא אותו אני נכנסת ליאהו ומשחקת שש בש ומכסחת לאיראנים את הצורה.

*

חדר שש בש ביאהו.

SOARA משחקת עם DAVID. כשעולה חשד בלבי שהוא שותף לגנום של העם הנבחר אני מתחילה בשיחה.

תמיד אני שואלת אותם באנגלית מאיפה הם. כשהם עונים שמישראל ותוהים לגבי הלוקיישן שלי, אני עונה בעברית "עיראק". צחוקים וזה.

DAVID אכן מישראל. לקח לו זמן לכתוב את זה.

אחר כך כשהמשיך לדבר איתי בעברית באותיות אנגליות תהיתי לגבי הפונטים שלו. "אין לך עברית במחשב?"

"יש, אבל קשה לי לשנות" ענה כעבור רגעים ארוכים.

"למה? אבל אם מסובך לך, אתה לא חייב לענות"

"כי אני לא אדם רגיל" סתם, ולא פירש.

זה היה משחק ארוך. לא בגלל מהלכים מבריקים או טקטיקות מסובכות.

לקח לו זמן לשחק.

ואז הייתי צריכה ללכת

"תודה לך. היית סבלנית איתי. אנשים בדרך כלל מתאצבנים עלי שאני משחק לאט".

אחר כך יצאתי לגשם וגלים חדשים של דמעות עלו בי כשראיתי למולי את שוב ושוב את המילה ההיא "מתאצבנים".

*

אז מה אני עושה בינתיים?

סרגתי המון כיפות

גם הדחתי את הכלים בכיור וארגנתי את הארון מחדש בהתאם לשינויי מזג האויר.

פתחתי את הדלת כדי לתת לאויר הנקי להשאב פנימה ולרענן את הקופסה בה חייתי בתקופה האחרונה.

אני מוכנה לדבר הגדול הבא והטוב שיבוא.

תמיד הגשם שאני כל כך אוהבת, כאילו נושא עמו הבטחה: "כן, ילדה, אני יודע שאת רוצה חורף מכורבל וזוגי. אני מבטיח לך שזה יבוא".

זה עוד לא מגיע אבל אני לא מאשימה את הגשם בשקרים. הוא נושא אמת. זה רק אני ה"לא סבלנית".

*

כמו יעלה שחיכתה אז והביטה דרוכה לעבר הפתח ולא נתבדתה.

באתי, לא?