רק כדי להאיר

טוב אני מתריעה- הגיגים של לילה לבן הם בדרך כלל הדבר הכי פחות נחמד להזכר בו בבוקר.
אז אני מזהירה מראש את מי שאין לו עצבים למישהי שמרגישה מצויין באופן כללי מכיוון שהאופן עכשיו הוא קומפליטלי ההיפך מהכללי. אני במצב שדבר כללי לא ממש מעניין אותי. כל כולי האופן הפרטי. אז אתם יכולים עוד להשאר איתי, או קיי?
ובכן... באופן פרטי המצב יכול היה להיות יותר טוב. יכול היה אבל לא רוצה.
מצד אחד מתחשק לי למות פחות או יותר.
מצד שני מתחשק לי למות יותר או יותר מזה.
ומאחר וטיפוס מורכב הנני (זה בדרך כלל מה שמבריח מחזרים פוטנציאלים, בוסים אופציונליים, זבני חנויות וג´ירפות)- אז יש גם צד שלישי.
הצד השלישי שלי הוא בד"כ אופטימי ודומיננטי. וגם קצת אלים. ויותר יפה לו הפרופיל- אבל נעזוב את זה.
קם הצד השלישי ואומר לשני הצדדים האחרים... סליחה, לא אומר. צועק:
על איזה צד קמתם הבוקר???????? למה למות? הרי זה הדבר הכי בנאלי לרצות! אולי תהיו מקוריים לשם שינוי?
וצד א´ ו-ב´ מצטנפים להם בקצה המיטה ושואלים ברעדה וחיל: מה אתה מציע לעשות?
אני מציע, משיב הצד השלישי, שתחיו.

אופטימי כבר אמרתי, לא?

וככה , בהמלצת הצד השלישי שלי, החלטנו, שני צדדי הנדכאים ואני, לחיות.
יש רק בעיה אחת: כמו שהחיים שלי נראים כרגע, אלטרנטיבת שביקת החיים קורצת מידי פעם.

ואז...
אז אני מרימה טלפון לסלולרי שלי ושומעת במשיבון את אחיין שלי מקשקש בהודעה הפרטית שלי
והכל נראה אחרת.

באמת! תחשבו על דברים איומים יותר שאנשים התמודדו איתם בחיים.

פלורנס נייטינגל, האחות הרחמניה הראשונה, למשל,  עברה דברים מזוויעים בחייה. לא סימפאטי לראות פצועי קרבות קטועי רגלים, קטועי ידיים ושאר איברים חיוניים.

כשאני חושבת על זה, התמודדתי עם מצב חמור הרבה יותר- קטוע המח שלא רצה בי...- אז יש דברים גרועים בתכלית שאנשים עוברים. הם שורדים את שלהם, לרב.
ואנחנו? את הטראומות שלנו נעבור ונשרוד.

נשרוד??? (אוף, צד ב´ שלי הססני תמיד- down boy!!!)
...נשרוד.

מוקדש לכולם אחל´ה שיר של טאסמין ארצ´ר- sleeping satellite - אח אח השירים של הלפנות בוקר...

מחבקת את... הכרית.

פנסה.

נ.ב: מי לעזאזל מטלפן לסלולרי שלי על הבוקר?!?!?

אופס...

יצא לי לסייר בין חנויות.
לאלה עם הבובות בחלון הראווה לא ממש נכנסתי.
די נמאסו עלי.

שמתם לב, אגב, שעכשיו הבובות שבחלונות הן כבר עם אופי?
פעם היו שמים אותם נטולות הבעה, חלולות מבט, עם אותה פוזה בשינוי קליל של מצב הידיים.
עכשיו יש מתולתלות, עם קוקיות, ראסטות.
התחילו להשקיע בעסק.
כי בכ"ז דורנו הוא דור נפלא. חייבים לשנות את הסטאטוס של הבובות בהתאם לסטאטוס הדור, והופ! יש להן גם פירסינג. (במיוחד לבובות האלה שמוציאות לשון. דור מופלא, כבר אמרתי?)
אחרי הכל- הבובות האלה משקפות את המציאות היומיומית בקרב בני האדם. הרי ברור לחלוטין שהחצאית שמונחת על הבובה תראה בדיוק כך גם עלי.
צ´מעו סוד: על רב האוכלוסיה זה לא יראה כך. כי בן אנוש שפוי שלא יצא ממחנה השמדה- לא לובש מידה 34. ככה זה. (אגב, כששמים על הבובות את המידה ה"ממוצעת" של 36 זה נראה עליהן במקרה הטוב כלבוש של בובה מחנות אחרת ובמקרה הפחות טוב כאוהל סיירים).
הכי פאטתי זה במידות הגדולות- החנויות האלה שאני שונאת באופן אישי כי הן די מנצלות את מי שלא יכול להרשות לעצמו לקנות בקסטרו- ולא בגלל המחיר.
שם אתה רואה אוהל מונח על איזה קולב.
קולב? תציץ שנית... לא.. רגע... היתכן ש... היי, לקולב יש פירסינג!

זה נכון שבשביל שיווק טוב צריך את חלון הראווה, ויש עדיפות ברורה לחנויות שמציגות את מרכולתן לעובר ושב.
בתי מסחר שנוהגים לפי כללי השיווק האלה - דואגים לעיצובים מעיצובים שונים בחלונות הראווה. הכל בחזקת ערך מוסף לבגד.
ואני תוהה...
זה בחזקת ערך מוסף ?!?!

אגב, יש עכשיו אופנה חדשה של בובות. חפשו בכל ילקוטי מודן הקרובים למקום מגוריכם:
הברבי הדקיקה והבלונדינית- זה מה זה פאסה!
מה שיש לנו עכשיו זה "דראטס" (מקווה שאני זוכרת נכון...)- בובות ה ר ב ה יותר קוליות, ה ר ב ה יותר רזות (קיויתי שההירואין שיק יחלוף מן העולם. טעיתי), ועם ה ר ב ה יותר סיליקון בשפתיים.

החיים הפשוטים כבר לא כל כך פשוטים. ומי שבכ"ז מבכר את הפשטות שבחיים- הוא מוזר ומנותק בעיני הכלל.
בעידן המודרני הכל עניין של שיווק.

יודעים מה?
גם בדייטים...

פנסאית, שמתאים לי מה זה לא מתאים לה. בגלל שזו אפנה מכוערת...

                                       ---{---{----@

יודעת שנעלמתי- ועל זה המון סליחה.

הייתי עסוקה מאוד בהפקת חנוכה עם התלמידות המקסימות שלי (כנר על הגג- היה מ ה מ ם. הורים ומורות מטלפנים אלי עד עכשיו!) ולאחר מכן עוד כמה עיסוקים עד כי הייתי חנוקה בחנוכה... (חי חי חי).

מבטיחה להיות יותר בסדר.

אההההההההההההההההההההה! והכי והכי חשוב! קטע נורא נורא מצחיק שקרה לי לאחרונה (אתמול). אני שולחת לכם קישור לבלוג של מישהי שכתבה פעם מאמר שדי ירדתי עליו עם הניק הפיצולי שלי. שימו לב מה קרה בתגובות לפוסט התגובה שלה.

מהרהוריה של לובשת חצאית

וואו, איך הכל השתנה פה... אני מקווה שאני עוד יודעת איך לשים קישור.