כשדיתי אחותי עבדה תקופה מה , במסגרת הסטאז' שלה, בפנימיה לנערים חוסים שנחשבים "בעייתיים" (שונאת את ההגדרה הזאת), היא יצאה עם אחד הנערים לשדה קרוב לכפר הנוער, יחד עם הכלבה שלה (טיפול בעזרת בעלי חיים, זוכרים?) לטיול.

בשלב מסויים ראתה את הנער מחזיק על קצה אצבעו פרפר לבן קטן.

"הוא מאולף" אמר לדיתי שנהנתה מהמראה.

"אני אילפתי אותו"

דיתי, שהיא בין שאר הסגולות שלה (בלי עין רעה טפו טפו טפו) כותבת נהדר, עיבדה את הסיטואציה לקטע קסום, שהיא גם איירה בצייר של המחשב (עקרונית היא גם ציירת מצויינת. אבל לא אוהבת עבודה על המחשב, ובכ"ז יצא לה משהו נפלא)

זה זמן מה חשבתי איך להודות לכם, מנויים יקרים שלי, על המנוי והעניין בבלוג.

כולכם קיבלתם את "מאלף הפרפרים" לדוא"ל (חוץ משלושה מנויי הוטמייל סרבני מייל- לא נורא, אני אנסה שוב...)

וזו תשורה צנועה בהתחשב בגודל תודתי. כיף לי שאתם פה :)

מי שלא מנוי ומעוניין בקובץ עצמו- יכול לאותת לי במייל ואשלח לו בשמחה.

בינתיים- אפשר לקרוא כאן (אבל כדאי עם הציורים- הרבה יותר מוצלח!)

שבת של אור ושל שלום,

פנסה.

*

מאלף הפרפרים

ראיתי אותו בחלקה נטושה

בינות פרחים ועשבים שוטים

סיפרו לי שהוא אף פעם לא מחייך

ראיתי אותו, ועשרות פרפרים סביבו

משהבחין בי, הרים אל מול פני את ידו

כשעל אצבעו עמד ללא ניע, ממושמע, פרפר לבן.

"הוא מאולף. אני אילפתי אותו. אני מאלף פרפרים" אמר.

"נעים מאוד" אמרתי למאלף הפרפרים ולפרפר גם יחד.

"ועכשיו... ל-עוף מפה!"

המאלף הניע את ידו הצידה בחדות והפרפר עף.

שם,

בחלקה הנטושה,

כשהוא מזנק מפרח לפרח עם לחיים סמוקות-

אני מוכנה להשבע שהוא חייך.

אמרו עליו שהוא מסכן כזה.

מאלף הפרפרים לבש גלימה ארוכה,

נעל נעלים גדולות ממידותיו

וחבש כובע שכמעט כיסה לו את העיניים.

בשדה נטוש הוא התרוצץ ממקום למקום,

אורב לפרפרים בינות השיחים,

לוכד פרפרי בר פראיים ומרסן אותם.

"הפרפרים שלי לא עפים בלי פקודה. הם ממושמעים." התגאה המאלף.

הוא הוציא משרוקית מכיס מכנסיו ושרק:

שריקה אחת קצרה והפרפרים עפים במסלולים מעגליים.

שתי שריקות קצרות והם מסתדרים בטור עורפי.

שריקה אחת ארוכה והם חופשיים לעוף לכל עבר.

מחאתי כפיים וצחקתי.

 אמרו עליו שהוא מסוכן כזה.

מאלף הפרפרים עצר מהתרוצצויותיו,

גחן לעבר פרח קטן ועמד ללא ניע זמן רב.

כשהתקרבתי, ראיתי שהוא צופה בפרפר שותה צוף לרוויה.

הוא חיכה כמה דקות ואחר הושיט אצבע קטנה שהפרפר טיפס עליה ללא היסוס  ועמד עליה זקוף וממושמע מחכה לפקודה.

מאלף הפרפרים הקטן אסף את מקלו.

"כבר מאוחר" אמר, ספק לפרפר ספק לי.

"להתראות"- זרק לעברי מאחורי כתפו.

"להתראות"- עניתי ופניתי לביתי.

אמרו עליו שהוא עצור כזה.

שהוא לא מביע רגשות.

פתחתי חלון אל הלילה הצונן,

את השקט הפרה שריקה אחת  ארוכה.

בחלון של בית כבה האור,

ואלפי פרפרים עפו אל החשכה

מטילים צללים של שמחה על הירח העגול.

נפצח בחידה:

מה עושה מי ששונאת דייטים בצורה כזאת שמעטים הם הדברים שהיא שונאת יותר?

נו, מה?

לא יוצאת לדייטים?- NO CAN DO . צריכה להתחתן וזה...

יוצאת ומפגינה את האנטגוניזם כלפי המסגרת - מול פניו הסמוקות והמשתאות של הקרבן?- לא. בכל זאת... הוא מספיק מסכן שהוא נקלע לסיטואציה איתי, אני לא צריכה לחרב לו את כל העסק לגמרי.

ידעתי שלא תנחשו.

מה שעושה מישהי כנ"ל זה דבר פשוט מאוד. היא מגדירה מחדש את המסגרת הדייטולוגית. משדרגת את המצב המביך והלא נח למשהו הרבה יותר סימפאטי והופ! מעוד "דייט" הגענו ל"אנדייט".

אנדייט דומה בקונספט שלו לדייט רגיל: בחור ובחורה נפגשים, משוחחים על כוס קפה, מתרגלים שיווק עצמי ומקווים שיצא מוצלח בתום שעתיים פלוס מינוס של התוועדות.

אמה מה?

מראש זה מוגדר כ"אנדייט". לא דייט.

נכון, אתה בחור, אני בחורה. הציפיה מהדייט יכולה להיות קשר ארוך טווח - אבל אם היא קיימת (הצפיה המגונה הזאת) נא לדחוף אותה לתא הבולט באפרפרותו מאחורי ההיפותאלאמוס ולא לתת לה לצאת החוצה - אא"כ יש סימנים מובהקים לכך שהשטח מוכן לזה. וגם אז, לא לתת לה לפרוץ החוצה כאילו אין אלוהים.

אה, וכמובן שיש את האנדייט עם הבחור שהוא חבר כל כך טוב שמידי פעם אתם יוצאים יחד למשהו שנראה כמו דייט. אבל הוא לא.

זה בערך מה שמוגדר אצל החילויינים (כחחחחח טפו!) כיזיזים. אצלנו הדוסים זה אותו דבר. חוץ מהיזיזות.

אני בדרך לאנדייט נוסף.

ככה הובהר לבחור חזור והבהר.

גם כי לי אישית באמת אין ציפיות מרחיקות לכת מהעניין, וגם כי אני מעדיפה לחשוב שאני יוצאת למשהו קליל, נעים וסימפאטי.

מומלץ לכל רעי הרווקים שנדונו לבליינדייטים (מחורבנים! מחורבנים! קיבנימאט! ... או קיי, מיציתי את הקתארזיס בעניין הזה)- תחשבו על הדייטים הבאים כאנדייטים- והכל יראה אחרת.

ואחיותי בנות המין היפה- תשמעו לי, רק אנדייטס. זו המסגרת היחידה שבה אשכרה תוכלו לאכול.

ואם אתה שואל צ'יפי-

מרק כתום, אלא מה?

הרבו עוז ועיזוז

פנסה,

הנה, הנה, לא נעלמתי ולא כלום.

מסתובבת בעיר העתיקה בבאר שבע באחד ממוקדי הקניות, לקניית מתנות לאחיינים הקטנים.

חורף וקר ואני חנוטה במעיל, חובשת כובע צמרירי. בבואתי המשתקפת בחלונות הראווה יכולה להחמיא אולי להיפופוטמית בהריון. אבל מה איכפת לי. חורף, הכל מותר.

לפתע שריקה.

מסתובבת מופתעת לראות מי העז לחזר בשריקה ושומעת צחוק ילדותי ומשפט ממיס: "I love you!"

אח... הבובות של הדובונים האלה בפתחי חנויות המתנות. כמה נחמד לעבור לידן. תחושה של מליון דולר.

מצד שני, איך שנראיתי, רק דובי יכול להתחיל איתי (דודלי, לא לקחת לי! )

*

משהו ישן לכירבול:

"היי בובה, רגע, עצרי שניה...- שניה רגע, מה יש לך?"
עוצרת, מביטה במבע יגע על הבחור במכונית שליוותה אותי לאורךהרחוב בחמש הדקות האחרונות.
"כן? מה הבעיה?"
"מה הבעיה? כבר שעה שאני נוהג אחריך ואת לא מתייחסת. תגידי, את דתיה?"
"יו! איך ידעת? לפי הקרניים?..."
"זהו! ישר ידעתי. בגלל החצאית."
"אה. החצאית. אם הייתי יודעת שהיא תסגיר ככה, לא הייתי לובשת אותה..."
"וואו, איזה עיניים יפות יש לך... אפשר טלפון?"
-
"היי! חמודה! לאן את רצה! שניה! תני מספר, נו בחייך..."
"חבוב, את המספר של החדר הסגלגל בבית הלבן יהיה לך יותר קל להשיג מהמספר שלי. יש מבין או שאני אעבור לאלימות מילולית מדוברת?"
"יאאאא, איזה קשוחה. מה יש לך? רק טלפון...- את יודעת יש לך מה זה פנים יפות!"
(אאוץ', אף מילה על הגוף...)
"כן, כן, ושלושים שנה אתה גנן לא ראית פרח יפה כמוני... חמודי- אני המצאתי את הליינים האלה"
"וואלה?! כשהיית רואה בחורה היית אומרת לה את זה? ואיך זה עבד?
הצלחת? גלי לי את סוד הקסם..."
יש לברנש חוש הומור מסתבר.
מחייכת.
"הו! הללויה! נרשם חיוך מכיוון נשיאת ארה"ב... אז מה את אומרת, טלפון?..."
"לא".
"כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?"
"כשאני אומרת 'לא' אני ממש ממש ממש מתכוונת ל'לא'"
"למה לא? אני דתי. אני כל בוקר מניח תפילין והולך לבית כנסת בשבת... נשבע לך! הנה תראי יש לי תהילים של הבאבא סאלי ברכב. לא זז בלעדיו לשום מקום!"
מחייכת.
"הנה. מחייכת. אז מה את אומרת, זה כן? אני יהיה אחלה בן זוג, נשבע לך"
'יהיה', אוי איך שזה נשמע צורם.
ממשיכה ללכת.
אוף, הוא לא עוזב!
שולפת את הפתרון הרגיל למצבים כגון אלה:

"העניין הוא שאני לא ממש פנויה, אתה יודע..."
"מה? יש לך חבר? חבל... אני ממש מקנא בו רק שתדעי לך... יודעת מה? קחי את הטלפון שלי, הנה אני רושם לך אותו... כל פעם שתרצי לדבר, אני יודע, כוס קפה או משהו סתם בכיף... הנה קחי. קחי
קחי!"
לוקחת את פיסת הנייר רק כדי למנוע ויכוח מחודש...
"יופי. תתקשרי, כן? אל תשכחי. איך קוראים לך?"
"דבירה" זה מה שעלה לי לראש...
"דבירה?" (במלעיל כמובן) "טוב, דבירה, תתקשרי, בסדר? אני מחכה לשמוע ממך"
"אין בעיה " חיוך מרצה.
"יופי. אני שמחתי להכיר אותך דבירה. אני אשמח להכיר אותך יותר, בסדר? אל תשכחי... יהיה בכיף ככה, כוס קפה"
"אני אשתדל לא לשכוח"
"בויינה את עשר, בחיי. איזה עיניים!"
"תודה"
"טוב, אז... נהיה בקשר, כן?"
"בלי נדר."
"בלי נדר. יאללה, ביי דבירה"
נסע סוף סוף.
מתבוננת בפיסת הנייר שביד ושוב במכונית הנוסעת. נזכרת בחיוך בפנים שבסך הכל היו נעימות וחביבות...
לרגע יש בי הפיתוי להתערב עם מישהו שמגברבר מחוספס זה אני יכולה לעשות ג'נטלמן לתפארת, משהו נוסח 'גבירתי הנאווה' בעידן המודרני...
מחייכת נוכח המחשבה.
מקמטת את פיסת הנייר ומטילה אותה לפח הקרוב.
עוד שעה כבר אשכח את האפיזודה הזאת.