רק כדי להאיר

אחותי.
חלק מכם מכירים אותה.
אחת מל"ו צדיקים בעיני.
אדם נפלא, טוב לב ורגיש, מלא הומור וגם נראית לא רע בכלל.

הוצעה לה הצעה באיזור ט"ו בשבט בשנה שעברה. הבחור, נקרא לו "קרמיסימו", לא הכי נשמע לה (ככה זה כשמדובר בשידוכי דודות), אבל היא לא אומרת לא לאנשים ועושה את ההשתדלות שלה.
יצאה לדייט. היה נחמד.
על שאלתי בדבר המשך, ענתה שאין לה בעיה להמשיך ולבדוק.
אבל הוא לא טילפן.

כולנו מכירות את ה"לא מטלפנים". עברנו את שלב עשיית הטראסק סביב זה.
אז המשיכה דיתי בעמל יומה כשקוקה, כלבתה הנאמנה לצידה ומשמשת לה מזור מפני תחלואי העולם דוגמת הגלידה הנ"ל.

בערב פסח מצלצל הטלפון.
"הלו? דיתי? מה שלומך? מה קורה? מה העניינים?"
"נהדר. תודה. מי זה?"
"קרמיסימו"
"וואלה. נדמה לי שאני זוכרת אותך בשחור-לבן. קרמיסי-מה?"
הבחור גיחך קלות והמשיך:
"טילפנתי לאחל לך חג שמח וגם לשאול... מה לגבי המשך?"
"המשך של מה?"
"את יודעת... להפגש..."
"אה! נפל האסימון. זה *אתה*! אה, טוב שטילפנת, אבל לא נראה לי. חג שמח וכשר גם לך".

הוא המשיך במאמצי שכנוע ברם- אולם, דיתי עמדה בסירובה ואמרה- באופן חביב וסימפאטי- שלא נראה לה שייך להמשיך.

כמה ימים לאחר חג האביב, משהו באיזור יום השואה (רמז מטרים לסוף הסיפור, כנראה) טילפן הבחור בשביל לפטפט.
אחותי גילתה אטנטיביות ונחמדות שהביאוהו לשאול בסוף השיחה "אולי בכל זאת?".
אחותי ענתה שבכל זאת לא נראה לה.

עברו ימים ושבועות. מידי פעם העלם מטלפן לשוחח עם אחותי, לחלוק חוויות ולהביע שוב את רצונו להפגש.

באיזור אמצע אב נפל דבר.
אולי היה זה יום האהבה, אולי ימי אלול המתקרבים- תכלס, דיתי החליטה לתת לקרמיסימו הדבק במטרה צ´אנס נוסף.

"???"
"נו, חגית. אולי פישל עם החודש וחצי ההוא בלי טלפון- אבל מאז הוא לא מפסיק לטלפן. אפשר לנסות שוב- זה בלאו הכי מה שהתכוונתי לעשות כבר אז".

יצאו.
כבר בסוף הפגישה סיפר שהוא עומד לעבור ניתוח עיניים.
אז לקח לו שבוע להתקשר בגלל הניתוח.
ניסו לתאם פגישה נוספת וזה נדחה ונדחה ונדחה.
ונדחה.
כשהפער בין טלפון לטלפון שלו הוא בערך שבוע.

על השאלה הקנטרנית "למה היא לא מטלפנת אליו, ממממ?!"
תהא התשובה: טילפנה! בטח שטילפנה! ידעה שעובר הוא ניתוח וכל הקטע הזה. אז טלפון לדרישת שלומו וכיוצ"ב-בוצע אף בוצע.

אבל דייט? אין.

הגיעו ימי תשרי.
ימי סליחה וחמלה.
ימי תשובה וכפרה.
ימי קול שופר, שלעומתו קול צלצול הטלפון- נדם.
אמנם הוא טילפן לאחל שנה טובה, אך סוגיית הדייט הבא נותרה פתוחה.

א ב ל,
אל יאוש! לכל תחילת החגים- יש אחרי החגים!
כמעט בהאסף תשרי, כשכלל עמ"י רקדו וצהלו ברחובות יחד עם ספרי התורה בעת ההקפות השניות, היה הדייט הרביעי במספר (היה אחד נוסף "על הדרך").
משך הדייט- ארבעים וחמש דקות.
מזל שהיינו בלאו הכי בסביבת מגוריו לרגל החג בבית אחותינו הבכורה, אחרת גם את זה הוא לא היה משקיע.

ומאז?

שני טלפונים.
באחד הוא טילפן ו"מה שלומך? מה קורה? מה העניינים?" כולו צחוק וצהלה ודיבורים ערטילאיים על הדייט הבא.
בשני היא טילפנה בשביל לתהות יחד איתו בקול מה קורה. הוא חייך וטען שכלום לא קורה והכל כרגיל.

וכאן, פחות או יותר מסתיימה הסאגה.

לפני כמה שבועות שאלתי אותה.

"דיתי, מה קורה עם ההוא?"
"איזה ההוא?"
"נו, ההוא... ההוא עם העיניים. הניתוח."
"אה, וואלה. הוא. איך קראו לו, תזכירי לי?"

*

"לאן הוא עף לאן פרח?
אין איש אשר ידע
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה".

ארבעה דייטים בחצי שנה זה שיא שלא יהיה פשוט לשבור, אא"כ קוראים לך אביטל שרנסקי ובעלך אסיר ציון.

"מגיעים לנו פוסטים אופטימיים יותר! העם דורש את שלו!"

תגובה מאת המגיב העונה לניק "הכותב הצפוני".

יודע מה?

קטן עלי.

מי שמכיר אותי יודע שאני בסה"כ אופטימית. רק שבאמת שאני עייפה. יעידו בי שעות הערות המטורפות.

אז אני שוב כאן, מפבלשת תוך יום, להרגיע וגם... קצת באיחור, לפרוייקט התינוקיה של ישרא של fe

תמונה שלי כילדה קטנה ו...אדומה.

אני יודעת שבמקום להראות ככיפה אדומה נראיתי כמו פלאייר קומוניסטי מהלך

ושכל זאב פוטנציאלי, לרבות הסבתא , הציידים ושאר עוברי אורח - ברחו בצווחה לצד השני של הכביש כשהייתי בדרכי לצלם היחיד בשכונה.

כל שנה הצטלמנו שם בפורים. תעיפו מבט על התמונה שהייתה בשנה שלאחר מכן ונמצאת תחת השם פנסאית, למעלה משמאל.

אותו צלם, אותה תפאורה, אותו אובייקט

כל שנה.

מסוג השגרה שילדים אוהבים בניגוד להיא מהפוסט הקודם :)))

הערה נוספת:

כל מי שיש לו, בצדק, בעיה עם עבודת האיפור (או במקרה דנן, הפחחות והשפכטל שללא ספק היוו בסיס לאקנה שהופיע שנים מספר לאחר מכן) מוזמן להפנות את תלונותיו לאחותי היקרה אדי (נערה בת 15 באותם הימים), המגיבה כאן לעתים בשם אמא אדמה.

ועל קטסטרופת הנעליים אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר...

("אבל אלה היחידות באדום!"

"לא נכון!" |משיכת חוטם| "גם נעלי השבת באדום!"

"על גופתי המתה תלכי עם נעלי שבת לגן הונדאלי שלכם")

אבל זה עושה מחייך וזה נחמד

יום אור!

ואיך את רוצה להאיר, כשאת, כמו נורה שחוט הלהט שלה על סף פקיעה, מהבהבת לעייפה?

*

לא. לא עצובה.

פשוט עייפה.

זו השנה התשיעית שלי במערכת החינוך ואני כל כך רוצה לנוח.

ללמוד מה שאני רוצה, לטייל לאן שאני רוצה, לעשות מה שאני רוצה...

לעבות את סדר היום שלי לתחומים שאני לא מחוייבת אליהם, אלא רוצה בהם. נהנית מהם.

מחייכת אותם.

אני צריכה שנת שבתון כל כך כל כך. אבל אין לי מושג בפרוצדורות הנדרשות או בכל החוקים הדרקוניים האלה והביורוקרטיה והריצות סביב משחקי הטופסת (כל הזכויות שמורות לקישון הגדול).

אני זכאית לשבתון מהשנה שעברה.

אבל רק עם סיום השנה הזו אמורה לקבל קביעות בבית הספר הזה. כך שרשמית גם מצד מקום העבודה הספציפי זה אמור להיות בסדר.

מצד שני אני מחנכת כיתה י"א ולעזוב אותן לקראת י"ב...

לא מאמינה שיהיה מי שיתן לי לעשות כן ולא מאמינה שאני אתן לעצמי לנהוג בצורה כזאת. להזניח אותן ככה.

ויש את המסע לפולין , ובגרויות החורף, ואסיפות המורים וההורים, וחלוקת התעודות והמפעלים השונים שהם חלק ממעגל השנה ומחייבים את כל המורים.

מצבורים של חובות שאני אמורה להנות מהם ועפ"י רוב נהנית  ולא מתייחסת אליהם רק כחובת התפקיד.

אבל זה כבר לא זה.

בעיקר כשאין גם זמן לחלום.

*

חלומות גדולים יש לי. מי שמכיר את הבלוג הזה הספיק לדעת על החלום הירושלמי שלי. חלום ילדות.

ועל החלום ללמוד עוד

ועל החלום למצוא...

לפעמים חלומות מתגשמים.

לפעמים לוקח להם קצת יותר מידי זמן.

ולפעמים הם פשוט לא.

*

אני יודעת שאין לי לתלות את אושרי בשום גורם חיצוני לי.

אבל אני ממש צריכה שהוא יציל אותי מהשגרה הממיתה הזאת.

הוא.

מיהו זה ואיזה הוא?

לא יודעת.

אבל שיבוא כבר ויציל כבר.

והכי חשוב... שיתן לי טיפת כח.

אני ממש עייפה.

ולעניין אחר... (לחלוטין אחר. בגלל זה יש קו מפריד. קו גדול שיפריד בין ההוא שלי, מי שלא יהיה, לבין האלה פה למטה)

מרגישה צורך להתנצל על תחושות כאב ורחמים שהיו לי כשראיתי את התמונות של בני סלע בידי השוטרים. זה קרה לי גם כשראיתי את התמונות של סדאם חוסיין כשנתפס או כשנגזר גזר דין מוות על איוון האיום , אי אז כשהייתי נערה.

אומרים שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.

מפחידה אותי האמירה הזאת.

כי כשראיתי, הסטתי את המבט כי לא יכולתי לראות

לא יכולתי שלא... לרחם.