רק כדי להאיר

איתמר (מנהל ב"קפולסקי", מרכז אלרם רמת גן). אתה כבר מכיר אותי ויודע שאני חיה על מרקים ואיך שאני נכנסת ל"מרכז" בדרך לקניות בסופר, אתה אוטומטית, בהתאם לסימון ללא מילים שלי, מזמין לי פעמיים מרק בצל (כשאין מרק בטטה) לטייק אווי, עם חיוך שובה לב וקריצה, כמו מישהו שבאמת מבין לנפש לקוחותיו.

והיום... היום היית מקסים עם ה"שני מרקים- הפעם עלי"

"?"

"כן, עלי. מה יש? מותר לי לפעמים"

תודה לך בחורצ'יק. המרק היום היה טעים מתמיד.

*

שולה, הספרית שהמליצו עליה מבית הספר.

אמרו לי שאת מספרת בבית ובלי העשקנות המאפיינת מספרות. אמרתי לעצמי "נו, השיער שלי במצב דליל מתמיד. הרבה יותר גרוע לא יכול להיות".

קיצצת המון. הרבה שיער שצמח לא טוב ובכל זאת התספורת יפה בעיני למרות שאף פעם לא אהבתי להרגיש ככבשה לאחר הגז ולקצץ בנטיעות.

מסתבר שלפעמים זה משביח אותן ואכן- התוצאה משובחת.

*

את, כן את, המוכרת בחנות "אישה אישה" בקניון השרון.

לא זוכרת אותי? הנה תמצית דו השיח שערכנו אחרי שנכנסתי לחנות כי ראיתי דברים יפים בחלון הראווה:

"שלום! תוכלי לומר לי בבקשה איפה נמצא הסטנד של החצאיות?"

"אין לנו ממש סטנד לחצאיות. הן די מפוזרות בין הדגמים. תני לי רק לחפש... לא. לא נראה לי שנמצא כאן משהו במידה שלך. את מבינה, זו חנות למידות גדולות, כלומר, לא ממש אבל בעיקר..."

לא הבנת את החיוך הרחב ואת ה"תודה רבה רבה!" שלי אליך לפני שיצאתי מהחנות, נכון?

יקירה, אני יודעת שזו חנות למידות גדולות. אני גם זוכרת שכשבאתי לקנות ברשת שלכם בגדים - לרב הן לא נמצאו לי כי הייתי גדולה מידי עבורם. או שהייתם נחמדים מספיק בשביל להזמין לי במיוחד מידה גדולה מאוד, כמו שעשיתם ברב טובכם לקראת החתונה של אחותי. אני, למשל הייתי בועטת אותי החוצה בליווי המלצה: "לכי לעשות דיאטה, פרה! זאת החתונה של אחותך, פור האבנס סייק!" אבל אתם הייתם נחמדים תמיד. גם כשלא יכולתם לעזור לי. כמו אז. כמו היום.

רק שהיום הייתי שמחה שלא יכולת לעזור לי.

תודה לך.

*

לרשות השידור- תודה מעומק הלב על הוצאת הדי וי די המשובח "ישראל רוצה דוז פואה- שירי ישראל באירויזיון".

אני יודעת שלא מדובר בהצלחה כלכלית מסחררת, באנדרסטייטמנט, ושלייצר די וי די אחד בשביל פריקית לנוסטלגיה כמוני אינו דבר של מה בכך, בעיקר לאור מצבה הכלכלי הרעוע של רשות השידור.

(פאוזה של הלם: ככה התלבשו החבר'ה מ"כוורת" ב"נתתי לה חיי"?!?! גידי, דני, אני מתה עליכם- אבל איך לעזאזל חשבתם לזכות? אתם חושבים ברצינות שהמוסיקה היא העניין העיקרי?! ואפריים... המראה הגיקי שלך יכול לשמש מודל לסרט "נקמת היורמים 19"...)

אגב,חבורת יאיר שטרן ושות', אני זאת שטילפנה לפני כמה שנים ושלחתם לה ברב טובכם את "אלוף בצלות ואלוף שום" יחד עם "מעלה קרחות". כן, כן, הדוסית שכל שניה אמרה "בעזרת ה'" בשיחה.

תודה גם על "החברים של קישקשתא".

*

על הדרך תודה גם ל"הד ארצי". הדיסקים ההם, האוספים, של "סקסטה" ו"מנגו". כן, זו אני. חן חן :)

*

אישה מקו 370, היה לך תיק גדול אדום שעזרתי לך להוריד בסוף הנסיעה. אמרת לי שאני מזכירה לך שחקנית. עניתי לך שגם קווין לאטיפה היא שחקנית. אמרת שאת לא יודעת מי זאת (בטח שלא תדעי. אם היא הייתה שחקנית יפה וחטובה- היית יודעת) אבל את מתכוונת לשחקנית אחרת עם יופי "שקט ואקזוטי".

חייכתי.

זה כיף לשמוע. באמת.

תודה גם לך.

*

אלוקים? היי, מה שלומך...

אל תצעק! אני יודעת שלא הייתי בסדר בזה שלא באתי לבקר לאחרונה , ולא סיפרתי כלום, ולא קיטרתי כרגיל ולא נפגשנו בזמנים הקבועים. הנה, עכשיו אני פה, להגיד לך תודה.

על הטוב שאתה נותן לי בחיי (על הרע אני עוד אבוא איתך חשבון- אבל אני במצברוח מפוייס)

ועל הרגעים האלה, כמו הנ"ל, שאתה נוטע ביומיום שלי.

רגעים קטנים של שימוח.

תודה.

לפני ההסברים, סיפור חמוד מבית אחותי.

יום בהיר אחד שב יפתח ("הכל א' בתעודה שלו. שומעת? אבל זה לא שלא ידענו. בלי עין רעה עליו") ומספר להוריו שנעמה מכיתת הבנות הגיעה עם מפת ארץ ישראל ועליה מודבקות מדבקות שמסמנות את כל האיזורים שבהם היא טיילה בארץ.

"זה בגלל העבודה שנתנו להן לעשות. סיפורי ארץ ישראל" הסביר

"אה, והבנים צריכים רק כדורגל כל היום?" שאלה אמו בטרוניה.

"לנו המורה נתנה את העבודה היום" אמר יפתח ושלף מתיקו דף הוראות.

"הו, כמו שצריך" אמרה אמא אדי ונטלה ממנו את הדף "אני רואה שיש פה שאלות שצריך לענות עליהן- מה הקטע עם מפה?"

"היא ענתה על השאלות אבל גם הביאה מפה בשביל להמחיש"

"נו" סיננה אמא יקרה לו "עם האמא המובטלת שלה אני מתפלאת שלא ערכה סרט קצר"

"אמא, מה יש לאכול?"

"מה לאכול?!? יש לך עבודה לעשות!"

~ שיחה שלי במסנג'ר עם אדי~

"אהלן! מה נשמע? אני מה זה מתגעגעת!"

"יופי. אני פה עם יפתח. הוא מוסר לך ד"ש ועכשיו אל תפריעי לנו"

"למה אני מפריעה?"

"יש לנו עבודת שורשים לכתוב"

"עבודת שורשים?! בכיתה א'? מה יהיה בחטיבת הביניים, עבודה סמינריונית?"

"רואה? בגלל זה אני צריכה להזדרז עם הדוקטורט כדי לעזור לו בתיכון עם התזה... יאללה, יש לנו הרבה לעשות"

"יפתחוש! בהצלחה ממי!"

"הוא לא פה. הוא הלך להביא ביסקוויטים. לא יודעת למה הוא רעב כל היום הילד הזה..."

~טלפון לדיתי אחותי הצעירה~

"הלו, דיתי? מה המצב?"

"בסדר"

"איפה אמא?"

"אני לא בבית. אני אצל  אדיבה"

"מה את עושה שם?"

"עוזרת ליפתח עם עבודת השורשים שלו... יואאאאב! תעזוב את זה! לא אוכלים דס! מרעיבים את הילדים האלה, אני אומרת לך..."

"מה פתאום דס?"

"אני מכינה יחד עם אילון ויואב דגם של ארץ ישראל בשביל העבודה של יפתח"

"ואיפה יפתח?"

"אבא שלו מצלם אותו עם שלט "הייתי פה". נקטין את זה במחשב ונחבר עם קיסמים למפת הדס בכל המקומות שהוא היה בהם"

"יו, חמוד"

"כן... אילון! תעזוב את האוניה!"

"אוניה?"

"עשיתי אוניית נייר קטנה שתשוט בים של ארץ ישראל ואילון ויואב הכינו את הים מצלופן"

"אה. וואו, חגיגה רצינית סביב העבודה הזאת, הא?"

"דונט אסק"

"ואיפה אדיבה?"

"במחשב למעלה כותבת עם יפתח את החלק המילולי של העבודה"

"אבל אמרת שהוא מצטלם בחוץ..."

(ברקע נשמע קולה הרועם של האחות הבכירה והמצחיקה שלי: יפתאאאאח! בא לכאן! בא תראה מה כתבת...")

~ שעת ערב מוקדמת ואני מטלפנת לבית אחותי~

"הלו?"

"יפתח?!"

"כן חגית, מה שלומך?"

"אני בסדר... איפה אמא?"

"אמא ישנה"

"בשעה שמונה וחצי?"

"כן"

"ואבא? איפה הוא?"

"מרדים את יעלה אבל נדמה לי שהוא נרדם בעצמו"

"ואילוני ויואביק?"

"הלכו לישון, למרות שאני שומע אותם מדברים בינהם בחדר, מתוך שינה"

"למה כולם הלכו לישון כל כך מוקדם?!"

"בגלל שהם עבדו קשה על העבודת שורשים שלי"

"ואתה ער כי לא עבדת קשה?"

"מה פתאום? אני צריך לתקן את כל מה שהם עשו. זה בכלל לא מה שהמורה ביקשה..."

משפחה שכזאת...

אהלן כולם,

חזרתי.

נעלמתי בגלל בעיה בריאותית מסויימת שלוותה בחשש גדול. רק אתמול החשש התבדה והבעיה מתבררת כמשהו הרבה פחות חמור (ובר טיפול) ממה שתיארתי לעצמי.

אז אם אכתוב פוסטים מטופשים, תבינו, זה לא אני , זה התרופות.

אה, עוד משהו, כוכב הפוסט, יפתח, זה הילדון שליווה אותי בט"ו באב לפני כשנה וחצי. אני מזכירה לכם את הפוסט ההוא שהכנסתי לכאן לרגל הואלענטיין דיי.

מישהו השבוע אמר לי " לאב איז אין דה אייר. מריחה?"

לא ממש

אבל אולי אני תתרנית ובענייני אהבה, אומרת השמועה, זה מום עובר.

קחו. נוסטלגיה.

אוהבת מאוד-

פנסה שהתגעגעה.

רק מאותתת שהכל בסדר איתי. באמת-באמת.

תודה על הרבה מיילים וטלפונים ודאגה כנה כאן ובתלת מימד.

אני מבטיחה לחזור בצורה קצת יותר אינטנסיבית. ולספר.

מקווה שגם להאיר.

הסוללות החלו להגמר מה שהביא לידי כך שהפנסים יהבהבו היבהובי גסיסה

ופתאום התחיל חושך ולא היה מה שיאיר.

אז הייתי צריכה זמן להטענה. למעשה עודני מטעינה.

באמת לא לדאוג לפנסה. היא, ממש כמו הניק שהגיבה בו לאחרונה לידידים הטובים שיש פה, עוד תשוב ותאיר.

(נו... זו אני. בטח שהגבתי! לא עזבתי לשניה).