כבר שלושה חודשים מסתובב באולפנא עורב פצוע כנף.
מדדה בבטחון מלא על כרי הדשא וניזון משאריות אוכל שאוסף במקורו.
הוא לא יוכל לעוף יותר.
כל כך ריחמתי עליו ובעיקר חששתי שהכלבים והחתולים המורעבים שמשוטטים כאן יסייעו לו לסיים את חייו בתור טרף קל.
אבל הוא המשיך להסתובב ברחבי הקמפוס, מתנהל בקצב שלו, למרות המגבלה שלו.
יום אחד החלטתי לעשות מעשה.
התקרבתי אליו עם פירורי לחם כשאני מנסה לאסוף אותו לתוך איזושהי קופסת קרטון ללא הצלחה. אמנם עמדתי בקצב ה"בריחה" שלו אבל הוא נראה כל כך מבוהל ולא ממש ידעתי מה לעשות. מה גם שפחדתי להכאיב לו בכנף.
ופתאום, כאילו משום מקום, עט עלי עורב אחר, מנסה להרחיק אותי ממנו.
כל כך נבהלתי.
מיד הרמתי טלפון לדיתי, המומחית לענייני בעלי חיים (למדה ריפוי בעזרת בע"ח) והסתבר לי שככה זה בקרב העורבים.
אולי זה אחד ההורים שלו. אולי עורב אחר מהלהקה- בכל אופן הם לא מזניחים אף פצוע בשטח.
נדהמתי.
מאז אנחנו חברים טובים למדי- אני מתקרבת אליו רק עם אוכל. הוא מתקדם לעברי, סומך עלי לאור העניין שלי בו והדאגה לתזונתו.
כל זה- כשבזוית העין אני רואה מרחוק, שאורב עורב אחר...
אני מניחה שלכולנו יש את ה"עורבים" שלנו. אלה שלא יניחו לנו לגווע ברגעים של פציעה קשה.
*
אתמול שוחחתי עם ראש האולפנא שלי.
אני לא ממשיכה כאן בשנה הבאה.
הבנות מרוצות, האוירה עם התלמידות נעימה- ובכל זאת, חינוכית, יש בי דברים שמציגים את התחום ה"אפור" בחיים והוא מאמין שלפחות בשלבים היותר מוקדמים צריך להפגין בצורה בולטת "שחור או לבן", על מנת למנוע בילבול. מורכבות זה לא דבר שהבנות צריכות כרגע ואני קצת... מורכבת. יש הרבה מן האמת באני מאמין הזה.
זה לא ממש האני מאמין שלי.
"מעבר לזה" הוא הוסיף "לראות אותך כאן בבקרים, יוצאת מהקרוואן שלך, הנידח למדי, עושה קצת עצוב... את צריכה מקום קצת יותר ציבורי".
נכון. הבדידות הזאת באולפנא כפרית, כשכל מה שיש סביבי זה בנות צעירות (ו מ ק ס י מ ו ת) ואני כבר בגילי המתקדם--- זה לא כל כך מאזן את חיי.
לא יודעת אם להגיע לסעודות בשבתות אולפנא, להעיר את הבנות שמאחרות, להיות לעתים בפעילויות ערב- זה דבר חיובי למישהי כמוני.
כמוני= רווקה. מישהי שצריכה מידי פעם לעשות למען ביתה.
ועם כל ההבנות הללו היה בי זיק של כאב: "אתה מוותר עלי? אף פעם לא ויתרו עלי..."
באסיפת ההורים האחרונה הבנות וההורים ביקשו שאמשיך עם הכיתה בשנה הבאה.
לא ידעתי מה לענות. ידעתי שצריך לעשות איזשהו צעד שיעורר אותי יותר, עם כל הערנות והשמחה שהייתה בי בשנה האחרונה, לאחר הגיהנום הרגשי והפיזי שעברתי בשנה שעברה, הייתי צריכה מישהו שיגיד לי שאני צריכה להגיע למחוזות אחרים, שיש בהם יותר אנשים כמוני.
אבל לא היה בי האומץ לחשוב על עזיבה.
טוב לי פה- אבל לא טוב מוחלט. וכשזה ככה- אני גם לא במיטבי.
למרות שהשנה ב"ה הייתה מבורכת ושמחה, עם כיתת בנות מדהימה, יש הרבה עצבות נסתרת. הזיק שהחיה פעם את העיניים שלי- אינו שוכן שם תדיר. לא כפי שהיה בעבר.
באיזשהו מקום ה"ויתור" שלו עלי- עזר לי להחליט ביתר בהירות.
נראה לי שמוסד לימודי אקסטרני יהיה מתאים.
התפקוד שלי כמחנכת שהיא יותר "מדריכה" במוסד פנימייתי היה ראוי ומתאים בשנים היותר מוקדמות שלי חיי.
כפי שהייתי בעבר. היום אני כבר ילדה גדולה.
עכשיו צריך לחפש מקום אחר.
לכמה רגעים חשבתי לעצמי שאני ממש כמו אותו עורב פצוע. שבורת כנף.
כמוהו, גם עלי משגיחים אנשים טובים שמעודדים ולא נותנים לי ליפול (בינהם אף אתם פה, רעי הוירטואליים. תודה)
ומיד התעשתתי.
נכון, בנקודה הבודדה הזאת אנחנו דומים מאוד, לשמחתי.
אבל בעניין בולט אחר, השוני הוא רב, לשמחתי גם כן:
אני עוד אחזור לעוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
