רק כדי להאיר

אין מה לומר, כנראה שלמרות כל מגרעותי, יש לי את זה.

את מה?

את זה, נו...

את הינטעאיות הזאת.

תגידו יפה קונגרצ'וליישנז.

זוג מספר שש שלי יוצא לדרך.

אותו הכרתי מישרא. אותה- וירטואלית- קצת לפני שפתחה בלוג, וממשית- בעקבות פתיחת הבלוג.

תגידו להם מזל טוב :)

*

הייתי בבית. ניקיתי לפסח. הצבעתי. ועכשיו אני פה.

מתפללת- כמו כלל עם ישראל, אני משערת-

לטוב.

ליד התחנה המרכזית,
גשם על הכביש,
ראיתי איש זקן יושב לבד ומחריש,
"לאן לפנות?" שאלתי,
"לשמאל או לימין?"
"תלך ישר", כך הוא אמר,
"ישר ותאמין",
אם לא תעשה לחברך מה שלעצמך כואב
אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב.

זמן אהבה
זמן אהבה...

זמן אהבה

מילים לחן וביצוע: אהוד בנאי ודוד ד'אור.

*

זה לא הולך להיות עוד פוסט סמוק לחיים משל הייתי נערת צופים המוכרת עוגיה. אני פה כדי להציע משהו הרבה פחות פרוותי וורדרד. להציע משהו מעשי.

לאהוב- זה פרוייקט כמעט בלתי אפשרי.

לא, לא... לא להרים גבה. אני מדברת בשיא הרצינות.

אני מדברת על אהבה נטולת אינטרסים, אהבה שיש להעניק בלי לחשוב על תמורה. למעשה, אהבה גם כלפי אנשים שבנסיבות יומיומיות יש לנו כל הסיבות לתעב.

מבינים כמה בלתי אפשרי?

אבל אפשר.

היום ראיתי פרק של סיינפלד שבו ג'ורג' החליט שהחיים המחורבנים שלו הם תוצאה של החלטות שגויות שהוא נוטל באופן קבוע ולכן הוא צריך להתחיל לנהוג אחרת. אחרת ממה שהאינסטינקט ו/או ההגיון הרגיל שלו מורה לו.

באורח פלא מהשניה בה הוא ביצע את ההחלטה הזאת הוא מצליח בכל מיני תחומי חיים: מוצא אהבה, ביטחון, עבודה ועוזב את בית הוריו.

אז אולי במקום לתעב את הבחור ההוא שמחלק סטיקרים של המפלגה שאנחנו כל כך מתנגדים לה, או האישה הזאת שהיא מעצבנת ונרגנית ובאופן כללי מעוררת בנו כעסים- ננהג להיפך.

ננצח לא רק את האינסטינקטים שלנו.

ננצח במלחמה לשלום.

שושן שמח .

*

בשבוע שעבר הייתי עמוק בטירוף של טקס הכתרת רבנית פורים. לכופרים שביננו, מדובר בתקופה שלפני פורים בה כיתה י"ב מעלה הפקה, שהיא למעשה ההפקה המרכזית של השנה, יותר ממסיבת הסיום אפילו. בסוף המופע מוכתרת רבנית פורים (אם זה בישיבות- מוכתר רב פורים). מקובל לעשות את ההכתרה בתחילת חודש אדר ואז בשבועיים שעד לפורים בית הספר מתנהל על פי חוקי הרבנית וכיתה י"ב, שכן בפועל היא הופכת להיות מנהלת בית הספר.

יש חוקים משעשעים, תקנות ופעילויות מהנות, אין מבחנים ו/או עבודות בתקופה הזאת, שהשיא שלה הוא מסיבת פורים לאחר קריאת המגילה.

בבתי ספר אקסטרניים זה פחות מלבב, ככה שההכתרה בבית הספר הייתה יום לפני שיוצאים לחופשת פורים וחוץ מהמופע והכתרת הרבנית אין הרבה ריגושים.

עם הבנות העלנו את FAME. וממש כמו שהמורה החביבה, מיס לידיה גראנט אמרה שם, שילמנו בזיעה. ובדם ובהרבה דמעות.

אבל עבר ועבר יפה ומכובד וכולם נהנו ואין שמחה ממני לחזור לשגרת המבחנים- עבודות- לימודים.

*

אתמול הייתי בבית.

בכל שנה כנהוג וכמקובל - אמא אפתה וטרחה סביב המשלוחים ואני אורזת יפה ויוצאת לחלק.

ואז יש סעודת פורים משפחתית וגדולה.

זהו ש...

דיתי הייתה עם ילדי המשפחתון שהיא מנהלת. אחותי הבכורה ומשפחתה היו בבית חמותה (סעודת פורים ע-נ-קי-ת, שנמשכת כמה שעות טובות). אמא ואני היינו לבד.

הייתי מרחמת על עצמנו אבל היה אירוע אחד שבאיזשהו מקום הביא אותי לחשוב ש... בסדר. בסך הכל פורים לנו וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ועיקר.

בבוקר, אמא הכינה "ספינג'" (מאכל דיאטתי מוכר בקרב עדות המזרח) למתפללי בית הכנסת. בינתיים ניקיתי הבית וכשיצאתי החוצה לרוקן אשפה ראיתי את מטאטא הרחובות, איש מבוגר, מנקה ממש מתחת לחלון המטבח שלנו, שממנו יצאו ניחוחות הטיגון.

חזרתי פנימה לקחתי ספינג' בנייר סופג ("יופי, סופסוף את אוכלת משהו") והוצאתי לאיש החוצה.

הוא לא ממש דיבר עברית. אמרתי "פורים שמח" והושטתי לו.

הוא חייך. אמר תודה, והמשיך במלאכתו.

כשחזרתי אמא חייכה (היא ראתה מהחלון את המתרחש) והזכירה לי את הפורים ההוא שדיתי החליטה שזה לא בסדר שאנחנו משקיעים רק ב"משלוח מנות איש לרעהו". מה עם מתנות לאביונים?

והנה הסיפור, בקצרה:

באחד מימי הפורים של אמצע שנות התשעים, החליטה אחותי היקרה שזה לא עסק לקיים את מצוות החג רק עם החברים של המשפחה ושחשוב פי כמה לשמח את מי שאין להם כלום.

היא הכינה כעשרה משלוחי מנות ארוזים יפה, עם איחולים משמחים לחג, ויצאה מהבית.

"לאן תלכי עם זה?"

"נו, לכל האלה שפושטים יד בתחנה המרכזית ובכניסה לקניון".

לאחר שעה חזרה עם סל המשלוחים מלא.

"???"

"יש התרעות לפיגועים. אין אביון אחד ברחוב! אוף!".

"מה אוף?" אמר לה אבא שלי "אין אביון אחד ברחוב זו סיבה למסיבה, לא?"

אז במקרה, השנה, היה לי פורים קצת שקט. אולי היה כדאי שיהיה כזה אחרי התקופה הסוערת שהייתה לי.

לשמחתי לא כל יום פורים (כזה).

לשמחתי אנחנו לא נצרכים למתנות לאביונים.

*

מחר מסיבה ואני...

הפתעה :)