מנהג המקום בו אני מלמדת, לצאת מידי שנה לטקס יום הזיכרון עם הבנות באחד מבתי העלמין הצבאיים שבארץ, להצטרף שם לטקס הזכרון ולאחר מכן לערוך סיור או איזושהי תכנית העשרה אחרת הקשורה באיזור.
השנה נסענו ל"גבעת תום ותומר" שהסיפור סביבה מובא בקישור.
לפני שסיירנו במקום- שוחחנו עם האב, יואב קידר, שראיתי בו מודל לחלוץ העברי שאנחנו מכירים מסיפורי הפלמ"ח. איש מאוד שורשי ומחובר לארץ, לאדמתה.
אני חושבת שדווקא בימים אלה, של נקודת מחלוקת אחת מיני רבות, לצערנו, שיש בעם, היה לי מדהים לראות איש חזון אמיתי ששייך למחנה השמאל.
פתאום, אחרי היכרות קצרה איתו, מתחוללת בי פנימה איזושהי התחבטות בנוגע לשמאל בארץ, לציונות החילונית, למחלוקת סביב שאלת ארץ ישראל.
ובהמשך, כשהיינו, בנות אולפנא ציונית-דתית, יחד עם אנשי קיבוץ חילוני סוציאליסטי בטקס אחד, מצאתי את עצמי מצרה על כך שהאחדות שלנו באה לידי ביטוי רק ברגעים כגון אלה. שיש ביננו מכנה משותף רחב יותר מאשר העובדה שטובי בנינו, בעלי כל השקפה מדינית שתהא, אבדו בקרבות על הארץ הזאת.
דווקא מי שביקש להרוג ולהשמיד אותנו, מאחד אותנו.
החל מפרעה, דרך היטלר וכלה בראשי הטרור היום- כולם מבקשים להרוג אותנו ללא כל קשר להשקפות בנוגע לדת ומדינה.
שרק נזכה להיות ערים לכך בכל שלב במעגל השנה - ולא רק בימי אבל ושכול, ומתוך כך נשאף לאחדות אמיתית...
*
למה נקרא הפוסט "בדמייך חיי"?
לקראת חגיגות יום העצמאות אני מבקשת לספר סיפור קצר, אישי, שאולי יש בו סימליות, אולי אני כאישיות פדגוגית מכניסה אותו בכח לנישת הסמליות והמסר שצריך ללמוד מכל דבר.
כך או כך זה הסיפור שלי סביב יום הולדתי, הוא יום העצמאות:
האמת היא שתאריך הולדתי העברי האמיתי הוא א' אייר, ראש חודש זיו. 23.4.1974 למניינם.
כשנולדתי הייתי בסכנת חיים וכחלק מהליך טיפולי החליטו הרופאים על החלפת הדם שלי.
אבי סיפר לי שהוא הגיע מהעבודה לבית החולים ומצא את אמי מחוץ לחדרה מסתובבת הלוך ושוב ורק נושאת תפילה שלא תצא בידיים ריקות מבית החולים הזה, לשאלתו השיבה שהרופא אמר לה שחייבים להחליף לי את הדם אחרת אמות ומאידך הוא אמר לה שתהליך החלפת הדם, שבאותם הימים היה מורכב ומסובך, מחייב חתימת הורים מכיוון שאם הדם לא יקלט היטב בגוף- גם אז חלה סכנה על חייו של האדם.
עוד הוסיף אבי וסיפר, שהפעם הראשונה שהוא ראה את אמא שלי בוכה הייתה כשהם היו צריכים לחתום בבית חולים על התהליך הזה.
הם חתמו.
החליפו לי את כל הדם ביום ה' באייר.
הם חיכו בחוץ ולאחר כמה שעות יצא הרופא, מחייך, שהכל בסדר ואני מגלה סימני התאוששות.
אז גם נתנו לי את שמי, אז אמא שלי חייכה לראשונה מאז שנולדתי, וביום הזה חוגגים לי כי מבחינתה של אמא- נולדתי אז.
ושמי קשור ליום הזה: חג י-סוד ת-פארת. שכן על ה' באייר נאמר בספירת העומר, יסוד שבתפארת.
וזה ה"בדמייך חיי" האישי שלי... את חבלי הלידה הקשים שלי אמי עברה ובצורה קצת יותר קשה מן הממוצע.
נולדתי כבת שניה לאחר עשר שנים מהולדת אחותי הבכירה שהיא לי כאם,תהליך הלידה שלי היה מעט יותר קשה (סליחה אמא...), וגם הטיפול בי נוכח בעיות אלה או אחרות (בהתעלם מהצרות שאני עושה מבחירה... שוב סליחה, אמא)- היו, אני מניחה, חבלי לידה קשים לאמי.
אחסוך מכם את האנלוגיה המתבקשת לעמ"י ואומר אך זאת: אנו עוברים חבלי לידה קשים לקראת הגאולה הסופית שהעם הזה מצפה לה אלפיים שנה. בסופם של חבלי לידה אלה יוולד המצב החדש, תברא בריאה חדשה. תהיה התחדשות של עם ישראל, עם הנצח.
תפילתי ותקוותי היא שאנו בסופו של השלב הקשה הזה.
אז הנה, אמי, ב"ה יצאה ב"ידיים מלאות" מבית החולים, אפשר אפילו לומר מלאות "אקסטרה לארג'" ואני כאן, מאחלת לכם ולכל עם ישראל
חג עצמאות שמח
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
