Have you seen the old man
In the closed down market
Kicking up the papers with his worn out shoes
In his eyes you see no pride
And held loosely at his side.
Yesterday's paper, telling yesterday's news.
So how can you tell me you're lonely
And say for you that the sun don't shine
Let me take you by the hand
And lead you through the streets of London
I'll show you something ...To make you change your mind.
(Ralph Mctell)
טיפוסים שונים היו בשכונת ילדותי, שהיא אותה שכונה בה אמי גרה עד היום אבל היא כבר לא "ילדותי". אני רוצה לספר לכם על כמה מהם.
לפני לפחות כחמש עשרה שנה, מי שהיה מטייל להנאתו במרכז אורן, שבכניסה הצפונית של העיר באר שבע, היה נתקל לבטח באישה כבת חמישים שהייתה מסתובבת עם קופסת סיגריות ביד, או בקבוק בירה, ומדברת לתוכם כאילו במכשירי קשר מתקדמים עסקינן. השמועה אמרה שהיא איבדה את בנה בתאונת דרכים והשתגעה ומאז היא מסבירה לכולם, דרך בקבוק בירה, איך צריך לנהוג, איפה צריך לחנות ולמה הרמזור מקולקל. אם האזרח התמים לא עשה כמו שהמטורפת פרועת השיער הורתה לו לעשות- היא הייתה מטיחה לריצפה שלמרגלותיו את בקבוק הבירה.
קראו לה בריג'יט, אבל ילדי הסביבה קראו לה בריג'יט בארדו. היא למעשה הבריג'יט בארדו הראשונה שהכרתי. בהמשך לא הבנתי למה ההיא, הצרפתיה האלוהית, בחרה לה שם של מוכת גורל כמו זו שבשכונה שלנו.
סניף בני עקיבא שבו הדרכתי שכן סמוך לאותו מרכז קניות צפון באר שבעי. למותר לציין שצפון העיר זה איזור שנחשב בד"כ יוקרתי. לא בעירו של אברהם. דרום ת"א קטנה על צפון באר שבע שלנו. כך שאת החניכים היינו תמיד צריכים ללוות הבייתה לאחר הפעולות.
פעם, לאחר פעילות אמצע שבוע שיצא לי להעביר לבד כי המדריך שאיתי יצא לטיול או משהו, חזרתי מליווי החניכים לסניף יחד עם חניכה שאביה היה צריך לאסוף אותה משם. כמה דקות מהסניף ראינו חבורת ילדים זורקת בקבוק לעבר אישה בלויה שצעקה לעומתם קללות מרוקאיות עסיסיות. הם ברחו והיא הסתובבה לעברנו.
החניכה שאיתי רעדה מפחד. אני גם, מאוד, אבל אפקט המדריך פעל עלי אוטומטית (אפקט המדריך: כשאתה מודרך ע"י אדם סמכותי או נמצא עם חבר'ה שהסטטוס שלך ושלהם הוא אותו סטטוס- אתה פועל אחרת ממצב בו אתה מתפקד כמנהיג החבורה. לענייננו: אם לא הייתה לידי החניכה הייתי נושאת רגלי ובורחת בזעקות אימה).
היא התקדמה לעברנו ומצאתי את עצמי שואלת אותה, כשאני מסתירה את החניכה מאחורי, "מה הם עשו לך?"
"ילדים רעים. ינעל רבהום. זרקו עלי בקבוקים וכמעט נדרסתי ועכשיו גם יורד לי דם". רסיס של זכוכית כנראה פגע לה ברגל , אז הוצאתי אגד מהפק"ל מדריכים (פק"ל מדריכים: ארנק כסף בלי כסף אבל עם דפי קשר והרבה פלסטרים), והושטתי לה.
היא אמרה תודה וניסתה לקלף את העטיפה.
אמרתי לה שתשב על הספסל הציבורי שהיה ליד ושמתי לה את הפלסטר.
בשלב הזה החניכה שלי הבינה שהיא לא טיפוס מזיק וניהלה איתה שיחה ערה.
אחר כך הצענו לה מים ונפרדנו ממנה לשלום.
יכול להיות שאתם מכירים את בריג'יט אבל אין לכם מושג: הדמות שרונית אלקבץ גילמה ב"שחור" מבוססת עליה בדיוק.
ויכול להיות שבריג'יטיות כאלה מסתובבות ליד כל בית ואנחנו לא שמים לב.
*
באיזור בית הספר היסודי שלי, היה מטייל לעתים איש אחד, ארוך שיער ופרוע זקן, לבוש ג'לביה לבנה ויחף. הוא נהג לנאום נאומים שלמים לכל מי שרק נעצר לידו שכללו וידוי נוגע ללב בדבר משיחיותו. קראנו לו "הנזיר". השמועה אמרה שאיבד את בנו בתאונת דרכים ומאז הוא ככה, חושב שהוא המשיח ומתנהג באופן כללי כמו טרלללה.
בנסיעותי מהתחנה המרכזית לכיוון הבית שלי, הייתי מידי פעם רואה אותו מסתובב לאורך הדרך, מחפש את ביש המזל שיעצור לשמוע את המונולוג המתיש שלו.
או שמחפש את האיש הטוב שיעשה עמו חסד ויקשיב.
*
הייתה גם האישה ההיא שהייתה תמיד מסתובבת, עמוסת סלים, וקוראת בקולי קולות להשד יודע מי ("איך יש לה כח?" תהתה פעם אחותי הגדולה "צריך המון כח בשביל לצעוק כל הזמן ולהסתובב עם הסלים האלה"). השמועה אמרה שהיא איבדה בן בתאונת דרכים ולמעשה היא קוראת לו.
והייתה ההיא שהייתה מגיעה לעזרת הנשים בביה"כ בשבת, מסתובבת סביב עצמה וסביב המתפללות, אפופת צחנה וחסרת מנוחה. כבר לא זוכרת מה אמרה השמועה עליה- אבל זה בטח משהו עם תאונת דרכים.
***
את חג הפסח אני הכי אוהבת. לאחר כל ימות העבדות והנקיונות והקרצופים- מגיעים לליל הסדר, מרגישים בני חורין, קוראים על נסי הקב"ה ומתפללים לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
מידי שנה, לפחות לכמה שניות, כשהאור מבהיק בעיניים ויין החג מנצנץ בכוסות וכולנו מסובים, יוצא לי להרהר באנשים האלה, העקורים, ולתהות איפה הם עושים את החג ואם הם מבינים את משמעות המושג בני חורין...
לסיום- המלצה:
מספיק אנשים מדברים כאן ובכלל על משפחתיותו של חג הפסח.
יש כאלה שמקטרים כי נמאס. יש כאלה שאיכס להם- כי כולם נשואים ורק עלי הסבתות מסתכלות כאילו מה, ויש כאלה שהדודה עדנה עולה להם על העצבים באופן אישי.
אני באה ממשפחה חמה שמשתדלת לא ללחוץ באוירה המשפחתית למשך כל החג. בשביל אוירת הביחד יש את ליל הסדר.
אני ממש ממליצה לכל אלה שלא נוהגים להעביר את סדר הפסח כהלכתו כי גם ככה כולם נושרים מהשולחן ומתי כבר האוכל ו"מה? את כל זה לקרוא?" – לנסות, לפחות פעם אחת בשנה לקיים משהו מסורתי.
אם מסורת ישראל אינה לרוחכם- שויין. יש אלטרנטיבות. שמעתי על הסדר בבית משפחת לפיד – שהוא מאוד שורשי וערוך ויפה ומשפחתי, גם אם לא כהלכתו.
אני ממש מנסה להימנע מהטון הפדגוגי, כי אני באמת לא באה לחנך, אבל עצוב לי לראות מציאות בה ילדי ישראל יודעים שראש השנה זה בספטמבר ופסח זה "איפשהו באפריל".
חצי מהמשפחה שלי חילונית.
כשהיינו באים לבקר קצרות (עם סיום הסעודה אצלנו, לקראת המשך קריאת ההגדה) בבית סבא וסבתא הסמוך, שם הסבו הדודים, היינו רואים שסביב השולחן נמצאים רק סבא ובנו בכורו. שאר עשרות הדודים היו באיזור הטלויזיה, חלקם לקחו את האוטו ויצאו למסיבה בפורום ("אמא, לא אוכלים שם חמץ!"). לאחר ביקור כזה היינו חוזרים לשולחן להמשיך ולשיר את ההגדה בקולי קולות ולהבין משמעות החג מהי.
אז יכולים הציניקנים לומר שאנחנו הכי "עבדים" שיש והם בני החורין.
אני רק אחייך בידיעה שבת חורין כפי שאני חשה בליל הסדר- לא חשתי מעולם.
להשלמת ההמלצה לעיל- אני מוצאת את "הלילה הזה- הגדה ישראלית" מצויינת ממש. יש בה את הסדר המסורתי ובצדו תובנות, משלים, סיפורים, הפעלות וציורים משובבי עין (של מישל קישקה). יש גם את "בבא" – ההגדה הקומיקסית של שי צ'רקה (ההוא מ"שילונדע")- שהיא נהדרת ומבדחת לילדים.
גם אם בוחרים לעשות את הסדר לא ממש כהלכתו- ראוי, לפחות פעם אחת בשנה, לתת מקום למסורת וליהדות.
בואו נחליט לפחות השנה להיות קצת יותר בסדר.
אני אוהבת אתכם ומאחלת מעומקא דלבא
פסח שמח וכשר- כשכל אחד מוזמן לקחת מהביטוי הזה "שמח וכשר" את מה שמתאים לרוחו ולנפשו.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
