לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רק כדי להאיר


...פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל, שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב.
כינוי: 

בת: 50

ICQ: 149856785 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2006    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

4/2006

את תלכי בשדה


"יוסי... כמה אחוזים מהבגרות בהיסטוריה יש לחלק של השואה?"

"אם אני לא טועה משהו כמו שלושים - שלושים וחמישה אחוז" הוא הרים גבות כתחליף לשאלה שרצה לשאול.

"אה, יופי. מצויין. זה אומר שאם אלמד טוב-טוב את שאר הנושאים, עדיין אוכל לעבור את הבגרות בציון סביר. תודה" עניתי ופניתי ללכת.

יוסי, שתפקד גם כמנהל הלימודי באולפנא שלי, מיד אמר:

"מיידלה, חזרי בבקשה לכאן. מה העניין הזה? את מוכנה להסביר לי?"

"אני... אני לא יכולה עם השואה"

 

*

בבית הספר היסודי שלי, מידי יום שואה, היו עוטפים את קירות אולם הספורט בבד שחור ומציגים רצף של תמונות מחיי היהודים באירופה בזמן המלחמה.

"מחיי היהודים", כמה משעשע.

הרבה יותר נכון לומר "מהמוות היומיומי של היהודים בגיטאות ובמחנות"

אבל אני הערמתי על המורה. דילגתי על התמונות ישר לסוף התערוכה, שם היה מצויין בגדול "...והגבורה".

שם ראיתי את הפרטיזנים, את שיחרורי מחנות הריכוז וההשמדה בידי בעלות הברית, והמעפילים. גם תמונות של מחנות המעצר בעתלית שאיכשהו נכנסו לתערוכה שמחו אותי ("המורה, עתלית זה בארץ, נכון? כאילו.. זה בישראל, לא בגרמניה. הם בבית, כאילו...נכון?")

אבל לא רציתי לראות שואה.

 

בכיתה י"א כבר לא הייתה לי ברירה. יוסי איים עלי שהוא מגיש אותי ב"נכשל" אם אני לא נכנסת לסדרת השיעורים שיעסקו בשואה.

שרדתי אותם. מידי פעם נתן לי המורה הדגול שלי להיסטוריה מבט תומך.

הקושי הגדול היה דווקא בסוף. כשלמדנו על מצעדי המוות. שם כבר דוק הדמעות ששכן דרך קבע בעיני התפרץ סוף סוף ויצאתי מהכיתה.

אבל הצלחתי להתמודד עם הצורך להמלט. הרצון החזק יותר היה, מסתבר, לדעת עוד. לנסות להבין.

והיום... היום אני מורה להיסטוריה בעצמי.

לא, עדיין לא הבנתי.

 

*

ברכבת מבאר שבע לנתניה הבטתי בנוף הארצישראלי המוכר ובה בעת טויתי גדרות תיל בין עמוד תאורה אחד למשנהו. מקשיבה לשקשוק קרונות הרכבת שנשמע אחרת מבכל יום רגיל. מביטה במפגשי המסילות המתקרים לנו מידי פעם בנסיעה.

וניגנתי לי בראש כינורות יהודיים.

צלצול הסלולרי עם הרינגטון ההוא של שרית חדד בישר לי שמישהו תותח ואין-אין עליו וניערתי את ראשי. מתעוררת.

זה היה הזוי כמו לקט פיספוסים בתוספות הדי וי די של הסרט "הפסנתרן".

 

*

הפסנתרן...

חזרתי אתמול מבית החולים לבית ריק.

חויות החולים והקשישים והכאב נספגו בי יותר מידי אז הרשתי לעצמי לדלג היישר ל"סטאר וורלד". אין להם שואה. היה להם "מופע שנות השבעים".

אחרי חמש דקות כבר לא יכולתי  וחזרתי לזפזפ בחוסר מנוחה בין הערוצים.

קטעי עדויות, קרעי פנים, עיניים, שפתיים, שיער. טלאים טלאים של סיפורים.

עד לסרט ההוא, עטור הפרסים, של רומן פולנסקי.

דווקא הייתי שוות נפש מול שטפי הדם שפרץ מראש הגויות הירויות, מול שדפון הגופות, מול הזוועות שגם התמונות האותנטיות מ"שם" לא מצליחות להעביר.

נשברתי כשהוא גרר איתו את קופסת השימורים שמצא- לכל מקום. גם מול הנאצי שגילה אותו בבית ההרוס ההוא וביקש ממנו לנגן.

קופסת השימורים על כנף הפסנתר- והוא מנגן.

קופסת השימורים בין ידיו- והוא מראה לקצין היכן בדיוק הסתתר.

קופסת השימורים מחובקת על ידו - והוא במבט חלול מסביר לנאצי מה מעשיו שם בבית ("אני מנסה לפתוח את הקופסה").

 

"חגית, תרגעי, את שומעת. תרגעי! זה אדריאן ברודי. הוא קיבל אוסקר כי הוא בהחלט משחק נהדר. הוא מחייך ביומיום. הוא נראה אחרת בדרך כלל. הוא הדביק נשיקה להאלי ברי מול מליוני אנשים כשהעניקה לו את הפסלון המוזהב מטעם האקדמיה!"

 

*

בכל יום שואה יש את השלב הזה שאינני יכולה עוד ואני עומדת קמוצת אגרופים מול אלוהי.

רבי נחמן מדבר על "עזות שבקדושה".

לא יודעת כמה קדושה יש בה, בעזות שלי.

אבל הרגעים הללו עם קופסת השימורים צפו ועלו בי היום כשעמדתי בצפירה ליד תחנת האחיות בפנימית ח' בסורוקה. ובכיתי בקול גדול והאחיות בלבן הביאו לי מים ואמרו שאמא תהיה בסדר.

 

אז- עמדתי מולו בעזות.

 

כי אנחנו, העם הנבחר, האמנו בו ועודנו מאמינים. גם אלה שטוענים שלא. בחביונות הנסתרים שלהם- אפילו שאינם שומרי תורה ומצוות- הם מאמינים. אלתרמן קורא לזה "הנקודה היהודית".

נו, אבא? מה עשית אתה מול זה? אנחנו מאמינים בך ואתה?

האם אתה מאמין בנו?

 

*

בעוד יומיים מבחן לכיתות הבנים שלי.

מבחן בנושא השואה.

מקלידה שאלות בנושא קידוש החיים וההתמודדויות בגטו ונזכרת בשאלה של התלמיד ההוא שלא הבין. הוא באמת לא הבין איך נתנו היהודים שיקרה להם כזה דבר. איך? א י ך?

"יניב, אני נתקלת בשאלה כזאת בכל פעם שאני מלמדת את הנושא" עניתי לו "וכמו תמיד גם עכשיו אומר שאני ממש שמחה על השאלה הזאת"

"שמחה?" תמה "מה יש לשמוח?"

"מכיוון שזה אומר, יקירי, שחיי היהודים בתקופה הנוראה ההיא והתנהגותם כל כך לא נתפסים בעיניך כי אתה לא מכיר מציאות של גלות. שנולדת לחיים של חירות. שהדרך להיות עם חופשי בארצנו כמעט לגמרי סלולה".

 

בראש שלי אני משחזרת את הסיטואציה ההיא ואני מחייכת לעצמי.

אז מה, אבא?

כנראה שאתה בכל זאת מאמין בנו.

 

*

לאה גולדברג, על בסיס המחזה שלה, "בעלת הארמון", כתבה גם את השיר הנפלא הבא:

 

האמנם,

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.

ומחשוף,

ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת

או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

 

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

 

ונשמת,

ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע

וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.

ופשוטים,

ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.

 

את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

 

 

נכתב על ידי , 25/4/2006 16:39  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הדרעק ב-30/4/2006 01:03
 



חדר אשפוז מס' 5, פנימית ח', סורוקה.


FUSID זו תרופה משתנת.

אחרי פסח רווי מצות, הסתבר שגופה של אמא רווי מים ובגלל זה הנפיחות. אז נתנו לה FUSID ושאר חול המועד עבר עליה בשלווה יחסית.

ואז ביום המימונה, כטוב לב חצי מדינה במופלטות היא, במקום לרבוח ולסעוד, הלכה לבדיקה שגרתית, ביקורת במכון הלב, והוחלט שיש צורך להתאים לה תרופה לבעיות הלב שלה, דיגוקסין.

כדי לראות את ההשפעה של התרופה עליה קבעו הרופאים שצריך לאשפז.

אז ביליתי את השבת בחדר אישפוז 5, פנימית ח', בבית החולים האוניברסיטאי- סורוקה.

פעם-פעם, כשהמחלקה הזאת הייתה כירורגית א', והיו לה מרפסות - הייתי שם בעצמי לצורך ניתוח.

עכשיו סגרו את המרפסות והפכו אותם לחדרים נוספים כדי שלא יהיו שום זקנות במסדרונות.

זה כמובן לא עזר.

הזמן בבית החולים מזדחל בעצלתיים. סליחה. מזדחל זו פעילות זריזה למדי. למעשה לעתים היה נדמה כאילו הוא עומד מלכת.

כשסיימתי את העיתון שלי החלפתי עם מאושפז אחר. העסקה לא ממש השתלמה לי: תמורת "מעריב" ללא מדור דרושים, קיבלתי "המודיע" עם כתמי אוכל שאינם ניתנים לזיהוי.

בשאר הזמן קיללתי את עצמי ששכחתי את הספר לקריאה מונח בבית או שניסיתי להרדם על הכורסה.

כשלא הצלחתי גם בזה החלטתי לספור את הטיפות שנופלות לאיטן לתוך העירוי של אמא ולנחש עפ"י הקצב מתי תתרוקן האינפוזיה.

האקט הזה הזכיר לי למה FUSID זו תרופה משתנת.

 

אמא דווקא בסדר גמור.

מציצה מידי פעם במעשי החולים האחרים ומודה לאל על מזלה הטוב לעומתם.

וה"רומיז" של אמא...

יש את ההיא שכל שלוש וחצי דקות (מדוד. היה לי זמן לבדוק את העניין) צעקה: אחות! אחות! ואם האחות לא באה אז היא קיללה ברוסית את כל יושבי בית החולים.

היו שתי קשישות שקטות לחלוטין ומכולן הן אלה שגרמו לי מידי פעם לברוח לשירותים ולבכות את נשמתי כי מה שהן לא אמרו קראתי בעיניים הכבויות, בפנים המקומטות, ובשיער המדובלל שפעם היה שיער של אישה יפה.

יש את הבדואית שכל המלל שהיה לה לחלוק איתנו זה צמד המילים "כללית מושלם". לא משנה מי בא ומה נתבקשה לעשות, התשובה הייתה "כללית מושלם".

היום אחר הצהריים הגיעה זקנה עיוורת, שכנראה זיהתה צלליות כי בכל פעם שעברתי לידה היא קראה בשם של הבת שלה (קלודין) וסימנה לי להתקרב.

נבצר ממני להבין מרוקאית אבל זה לא היה משנה. מה שלא עשיתי כשהתקרבתי אליה, אם זה להיטיב את הכרית, או לסדר את השמיכה, או להסיט את הוילון- היא הייתה מרוצה. העיקר שקלודין פה.

אז הלכתי לשירותים עוד פעם ("אל תשבי על האסלה!" כן, אמא. זה בדיוק המקום שבו אני מחפשת לשבת...). על הדרך גיליתי אלרגיה לסבון בבית החולים. הידיים שלי מתקלפות כאילו הייתי בסוף שבוע פראי על החוף באילת.

כשחזרתי מצאתי את הדוד הצעיר שלי, כולו חיוכים, מתבדח עם אחותו.

"נו, גיתי, מה המצב?"

"אתה יודע... כללית- מושלם. זה הפרטים שמבאסים רצח".

כיף לראות את אמא מחייכת. עוד יותר כיף- כשזה בנסיבות האלה. היא, איך אומרים, מתלוצצת עם רופאיה. ועם חברותיה ועם כל מי שבא לבקר.

כי ב"ה היא יכולה לדבר ולראות, לשמוע ולזוז. היא יכולה לאכול עצמאית ולא רואים שום חוט של ריר משתשלשל מזוית פיה לתוך מפית נייר הקשורה לצוואר.

היא בסדר גמור, תודה לאל.

והדיגוקסין יבריא אותה, ככה אומרים. אבל רק אחד קובע, אתם יודעים.

 

בית חולים זה מקום סקסי רק בטלויזיה.

הדבר הכי אסתטי שראיתי כאן היו הפרסומות לשירותי מט"ב לקשישים. הקשישה בתמונה נראית כאילו היא נצר לבית המלוכה הבריטי. על המט"בניקית אין מה לדבר. וכולם מחייכים.

נראה אותם שמים את אמא של קלודין בפרסומת הזאת.

נה, על מי אני עובדת... הם מפרסמים שיודעים את נפשנו. מי יתן מבט נוסף בפרסומת לשירותי סיעוד לישישים ובה אמא של קלודין מריירת לתוך קערת האוכל?.

 

באופן מפתיע הזמן מארבע ל-חמש עובר מהר. אמא מקבלת את הדיגוקסין שלה והאחות שואלת אותי כמה שאלות על הקומדין.

שבת אחת ואני פארמאקולוגית מומחית.

 

עוד מעט יהיה חצות והתאריך יתחלף ל-23 לאפריל. כרגיל הלועזי מקדים, בעוד העברי מעניק לי ימים נוספים של חסד. של 'עדיין בשנה הקודמת'. של 'עדיין לא זקנה'.

מישהו אמר לי שמגיל 30 יום הולדת לא "חוגגים", אלא "מציינים".

חשבתי על הדברים שלו השבת ואמרתי לעצמי שאני אמשיך לחגוג את ימי ההולדת שלי, ולמעשה כל יום שאני עוברת עלי אדמות,

ללא FUSID או DIGOXIN, או CUMADIN...

 

שבוע טוב שיהיה.

 

אה, במסגרת המאמצים להעביר את הזמן גילגלתי לי בראש את היצירה הזאת, שהיא לענ"ד מהטובות שביצירות "צורה". יוצר אחר טען בפסקנות שהיא "היצירה הכי טובה באתר. נקודה". הגיוני שהוא צודק.

תקראו, תקראו.

ואז תרצו לקרוא שוב.

 

 

 

נכתב על ידי , 22/4/2006 22:52  
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רוח ב-25/4/2006 19:53
 



האדם גם שיח קט גם יער עד...


בדקות אלה נתבשרתי שהיא בחודש החמישי.

הריון ראשון.

חמש עשרה שנות נישואין.

 

*

התכנון היה לכתוב פוסט כשל"פ ללא חשש קטניות.

 

אבל עכשיו שמעתי, ואני רוצה להקדיש לזוג המקסים והמאושר (שירבו אושר תמיד-תמיד) סיפורון.

 

לידת מבחנה

למה אני צריכה את זה?

"לא, באמת. למה אני צריכה את זה?" שאלה הפעם בקול שהדהד במעבדה.

הקירות, גם הפעם, לא נתנו לה מענה. לא כזה שיניח את דעתה, בכל אופן.

היא קרבה את עינה הימנית למיקרוסקופ ובדקה את תוכן הצלוחית שלפניה.

ארבע ביציות.

לא רע.

זה לא שמדובר בהפריה השניה של הזלצרים. הם עמוק בעסק. הם יודעים שזה בסך הכל בסדר.

היא החזירה את הצלוחית למקומה ויצאה החוצה להיפגש איתם, שוב, ולעדכן באינפורמציה שהם מורגלים בה. דיווח על כמות הביציות ששאבו לסמדר והכנה להמשך.

לאחרונה שמה לב שכל מפגש כזה עם בני זוג נעשה די מכני מצידה. חברות לתחום אמרו שזה טוב בסך הכל. מעורבות היתר שלה בתגובות להצלחות , אבל יותר מכך- עם הכשלונות- הייתה מוגזמת בכל קנה מידה.

"לא סתם החלטת לא ללמוד רפואה, זוכרת? מעורבות רגשית זה מה שסתם את הגולל על השאיפה הזאת" הזכירה לה ליאת.

נכון.

תחום הרפואה המעבדתית היה פתרון מצוין. אין צורך לראות את האנשים,  או לאכזב עיניים מלאות תקווה.

רק מבחנות קרות, צלחות פטרי, מכשירים מתכתיים וטכנולוגיה.

זה נכנס קצת לחייה. הטכנוקרטיות הזאת.

גם את שארית היום, מחוץ לחלוק הלבן ולמעבדה, היא העבירה באיזושהי רובוטיות אטומה כזאת. אמר לה את זה ההוא, נו, מה שמו... טוב, הוא לא השאיר לה הרבה סיבות לזכור אותו. אפילו לא טלפן אחרי הדייט הרדום שהיה להם.

העיניים שלך לא פה, אמר.

זה לא שהן מטיילות או משהו. את פשוט נראית כאילו בוהה בכלום. כאילו מדובר בעיני זכוכית כאלה. לא אמיתיות.

ככה אמר לה ההוא... ערן! כן, ערן קראו לו. ערן מהדייט הרדום.

היא חייכה לעצמה מהשנינה הפרטית וכשראתה את סמדר זלצר מקדמת את פניה במבט עייף ושואל, ידה בידו של בעלה- הגדילה את החיוך.

"שאבנו ארבע ביציות, סמדר" אמרה וניסתה לראות שינוי במבע היגע והתכול של האישה המצפה.

"הו, יופי" ענתה סמדר והביטה בבעלה שלחץ את ידה בחוזקה "לפחות זה לא כמו בפעם הקודמת" הוסיפה בחיוך.

"כבר אמרתי לך, סמדר, אף פעם לא חושבים על מה שהיה או מה שלא הצליח. בכל פעם מחדש תאמיני. זה יצליח בסוף"

כמה זמן אני אדקלם את המשפט הנבוב הזה? מה אני יודעת על אמונה ותקווה?

"את צודקת... את צודקת, נעמה. גם חן אומר לי את זה כל הזמן. אני משתדלת. באמת. זה לא אובדן האמונה, חלילה. זה יותר... את יודעת. עייפות".

עייפות והורמונים ותשישות של הגוף והנשמה שאין לך מושג, נזפה בעצמה מספר שעות לאחר מכן, כשצעדה לכיוון תחנת האוטובוס המוביל לביתה.

פעם, כשעוד הייתה בה רגישות גבוהה יותר מצאה את עצמה עוסקת בחיי זוג זה או אחר גם בהמשך היום. היא לא הייתה צריכה לשמוע את שקשוק המבחנות ואת מגען הצונן בשביל לחשוב על זוגות כמו הזלצרים.

היא הייתה מהרהרת בהם כשאכלה את היוגורט עם הגרנולה שלה, כשכיבסה, כשקראה או כתבה. אפילו כשהלכה לישון, הוסיפה תפילה אחת קטנה ובקשה לטיפה יותר תשומת לב מצד אלוקים, משהו שיאפשר תהליך הדגרה מוצלח ובשורות טובות לזוג נוסף.

תמיד הייתה מפליגה בדמיונות ונרדמת כשהיא רואה בעיני רוחה את הזוג מטייל לו ברחוב עם עגלת תינוק. לפעמים זה הגיע רחוק יותר. עוז או דרור או נעמה (היו כאלה שהבטיחו שאם זו תהיה בת יקראו לה על שמה), קיבלו כבר את התואר האוניברסיטאי שלהם. ההורים הגאים מוחים דמעה בקהל ומלאים אושר מציף.

ואז הייתה נרדמת בחיוך.

איך הורים כאלה מסבירים לילד שלהם כיצד הוא בא לעולם? שאלה אותה פעם ליאת, עם חיוך מתחכם,  באחת מהיציאות המשותפות שלהן.

"אני יודעת-" ענתה "אודיל'ה, זה נורא פשוט: לוקחים מבחנה שופכים אותה לתוך צלוחית, מערבבים חזק חזק והופ, יש ילד!"

שתיהן פרצו בצחוק.

ואז ליאת אמרה שעם כל ההתבדחויות, איפה האהבה? איפה החום והחיבוק שמביא ילד?

היא רצתה לומר לליאת שמה שתיהן, עם השותפות הבודדה שלהן, מבינות באהבה. היא רצתה לצעוק לה שהלוואי עליהן גרם מהאהבה שיש בין זוג כזה שעובר מדורי גהינום פיזים ורגשיים והכל- בשביל להעניק מהאהבה שיש להם. בשביל לקיים אותה הלאה.

היא רצתה להגיד עוד הרבה דברים אבל המשיכה באכילה שתוקה.

אחר כך ליאת סיפרה לה על משבר נוסף ביחסים שלה עם הנוכחי. כל פעם היה נוכחי אחר.

אבל היא לא הייתה נוכחת כבר.

ככה זה היה בזמנים אחרים, כשסף הרגישות שלה היה נמוך והיא הייתה שותפה מלאה למתחולל אצל כל אחד מהזוגות האלה. עכשיו היא סתם לבורנטית עם חלוק שמערבבת מבחנות.

מה הוליד בה את השינוי, לא ידעה.

אולי החלה לפתח איזושהי קנאה, שהצמיתה כל רגשות אמפתיה. כי הם... אולי הם חוזרים הבייתה כל יום ואין רעש וצהלות ילדים, אבל יש להם את השקט שלהם. והוא שלהם בזוג. את השקט שלה היא לא יכולה לחלוק עם אף אחד, ולפעמים קצת כבדה עליה, הדממה הזאת.

ליאת אמרה שאין לה במה לקנא וכשחשבה על זה ידעה שהיא צודקת.

אז מה הביא את הקרירות המתכתית הזאת בה, לא ידעה. בשלב מסויים כבר פסקה מנסיונות הניחוש העקרים וקיוותה שהמצב הלא מוכר הזה יעלם.

 

שבוע לאחר ששתיים מארבע הביציות הופרו בהצלחה ונוצר עובר בראשית התפתחותו, הוחדרו הביציות לרחם של סמדר.

עכשיו נשאר רק לחכות ולהתפלל, חייכה בעייפות.

נעמה חייכה בחזרה והנהנה שהיא תהיה שותפה מלאה לתפילות.

היא חזרה לקור המעבדתי, ללובן הריק של החדר ומשהו בה נמס.

מאוחר יותר, במיטתה, חשבה שזה היה כיווץ השפתיים המכמיר של סמדר, או עצימת העניים המייחלת של חן, בן זוגה. משהו מהעצבות המקווה הזאת הגיע גם אליה וחדר כל מעטה שחשבה שהיה לה וסוף סוף, לאחר תקופה ארוכה, נתנה לדמעות לזלוג ולשריון הרגשי לבקוע.

"בבקשה, בבקשה- בבקשה, שזה יצליח להם הפעם. עשה שזה יצליח להם" מלמלה בקול.

פחות מחודש לאחר מכן הגיעו סמדר וחן זלצר לשמוע את הרופא שואל אותם בחיוך אם התחילו לחשוב על שמות. סמדר בהריון ונראה שהעובר מתחיל להתפתח באופן תקין.

בנעמה הם פגשו כשנכנסה למחלקה.

היא כבר ידעה כיצד נראות פנים של זוג שנתבשרו בבשורה לה הם זכו. היא חייכה וחיבקה את סמדר בחום.

"זוכרת? את אמרת לי לא לחשוב על הכשלונות הקודמים. ידעת שזה יצליח, נכון?"

נעמה לא אמרה דבר אך הנהנה בראשה.

הזוג פנה לדרכו כשהבעל מעניק לרעייתו חיבוק תומך.

נעמה הביטה בהם וחשה כאב עמום בשיפולי בטנה. תמיד הרגישה כאב כזה מול מחוות הזוגיות האלה. אבל הפעם לבה ענה לכאב ההוא באיזושהי צביטה לא מוכרת.

לא, לא כואבת.

היא הייתה צביטה אחרת.

מקווה.

 

 

*

שיר מקסים של נתן יונתן מתנגן בדיוק כעת. מקסים ומתאים כל כך.

 

אם העולם הזה הוא ים

אליו הולכים כל הנחלים

אם העולם הזה הוא חוף

תוגת ימו מכה גלים

 

אם האדם הוא יער עד

סופות נושבות באמיריו

אם האדם הוא שיח קט

בלאט נושרים פרחי שיריו.

 

אם העולם הזה הוא ים

אליו הולכים כל הנחלים

אם העולם הזה הוא חוף

תוגת ימו מכה גלים.

 

סופות נושבות באמיריו

נושרים בלאט פרחי שיריו

כי האדם, גם שיח קט,

גם יער עד, סופות באמיריו.

 

חג אור :)

נכתב על ידי , 17/4/2006 20:07  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נפיל ב-23/4/2006 00:22
 



לדף הבא
דפים:  

151,242
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפנסאית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פנסאית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)