רק כדי להאיר

לפני כמעט שנה הגעתי לכאן.

הייתי אמורה ללמד פה באחד התיכונים ומאחר ואתרע מזלי ולא מצאתי דירה ראויה בתקציב שיכול להתאים לי הגעתי לגור בוילה נידחת באיזור יוקרתי ביותר בבני ברק המעטירה.

האיזור אמנם יוקרתי- אבל אי אפשר לומר את זה על הוילה בה שכרתי חדר.

כשהגעתי לכאן דמיינתי לי כל הדרך יחידת דיור נחמדה באיזור פסטורלי ושקט בבני ברק.

התברר לי שלא היא.

בכל קומה בוילה הזאת יש שני חדרים וחדר אמבטיה אחד- משותף לשני החדרים. זה נראה כמו מעונות סטודנטים אבל זה ממש לא.

ידעתי שנוכח היקף המשרה שלי בבני ברק- לא יהיה לי הרבה בשביל לשכור דירה גדולה יותר לבד, ומאחר והחדר שהוצע לי היה מספיק גדול דמיינתי לי שאוכל לעשות ממנו דירת סטודיו.

אז השירותים משותפים. ביג דיל.

הבחורה שלידי עשתה רושם חיובי בהחלט אז מה כבר יכול להיות?

"אה... סליחה, איש. כל זה בסדר, אבל מה עם מטבח?"

"בכניסה יש מטבח משותף עם ארבעה מקררים וכמה זוגות כיריים"

"אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אני בחורה שדואגת לעניין הכשרות. לא מכירה את הטיפוסים כאן"

"זו לא בעיה" ענה בעל הבית, כולו מתק שפתיים "אני יכול לספק לך מקרר. תביאי כיריים חשמליים ואפשר יהיה לארגן לך מטבחון קטן. החדר מספיק גדול"

לא רע, חשבתי לעצמי. אמנם לא אידיאלי אבל בהחלט לא רע.

לא יודעת מה נפל עלי שחתמתי באותו יום על שכירות לשנה. אולי הטיול המיוזע ברחובות בני ברק בדרך למקום, אולי העייפות הכללית, אולי הידיעה שאין מה לעשות וזה מה שמאפשר מצב החשבון שלי. תכל'ס- חתמתי לשנה.

לאחר יומיים חזרתי למקום ולמרבה חרדתי עמד באמצע החדר מקרר אימתני שתאריך היצור שלו הצביע על תקופת ההונים.

הרמתי טלפון נרעש לבעל הבית.

"מה זה?!"

"מה זאת אומרת? זה מקרר!"

"אני רואה שזה מקרר. יש לך גם את הטלפון של מוביל הקרח או זמני הגעתו לשכונה? נראה לי שזה מהמקררים מימי המנדט, שצריך להכניס בלוקי קרח למקפיא"

"אני לא מבין... לא טוב?"

"דההה. זה מכסה לי חצי חדר! סתם ענק ולא יעיל. כשדיברנו על מקרר חשבתי שאתה מדבר על המשרדיים, הקומפקטים האלה"

"את רוצה שבמקום שיהיה בתוך החדר נציב לך אותו בחדר האמבטיה?"

"סליחה???"

כאן הוא שתק. לא בגלל שחשב שאמר משהו אידיוטי אלא בעיקר מפני שאני חושבת שצווחת הזעזוע שלי היממה אותו.

אז ויתרנו על מקרר.

מקסימום אעטוף טוב-טוב בשקית את המצרכים שלי שאף מעדני ים בנוסח קלמארי לא יגעו בהם.

למזלי עדיין היה הנוף המקסים והבריזה המאוד לא אופיינית לגוש דן.

יומיים לאחר מכן קרה הדבר הזה.

כבר אז סיפרתי לבעל הבית שיכולה להיות בעיה לא צפויה ושהוא יצטרך להתחשב.

בהמשך, כשהתחלתי לעבוד בנתניה- אמרתי לו, לאיש שהיה כל כולו נופת צופים בתחילת קשרי ה"שוכר- משכיר" שלנו, שנוכח הבעיה הנ"לית - אצטרך לעבור לנתניה. הוא שמע ולא הפנים. זה גם לא עניין אותו במיוחד.

בינתיים השותפה השכנה הנחמדה שלי לקומה פינתה את פקלאותיה ועברה לדירת- חדר- על- אמת ברמת גן.

במקומה הגיעה לגור אחת מזמרות הרחוב הקרובות למקום מגוריכם. באופן כללי שמתי לב שאת הוילה מאכלסים טיפוסים שצ'ארלס דיקנס לא יכל להמציא. כל מיני מוכי גורל דוברי רוסית שהחיים לא היטיבו עמם, כנראה.

כשחילחלה לתודעתי התובנה הזאת התחלתי להבהל מהמחשבה שאולי גם אני מוכת גורל ולהבין שאני כל כך לא שייכת לשם.

מאחר והיה לי איך להגיע בכל בוקר לנתניה (יחד עם מורה מבית הספר שגר ממש ממש קרוב) די דחיתי את המעבר לשם. לא היה לי כח לעבור שנית, בתוך זמן כל כך קצר, אבל הסיבה היותר משמעותית היא שלא ידעתי מה יהיה איתי בהמשך.

לפני חדשיים לערך, כשנודע לי שבית הספר מעוניין שאמשיך ללמד שם בשנה הבאה, התחלתי לחפש דירה בנתניה. מצאתי יחידת דיור דמויית צימר עם מרפסת. מטופחת ומושקעת. הזוג המשכיר היה נחמד ומתחשב וכשהבין שאני מחוייבת לדירה אחרת עד סוף השנה ושאנסה להתנער מהחוזה ההזוי הזה- הסכים לשמור לי על הדירה תמורת גרושים. בנוסף טילפנו מידי פעם לשאול אם אני צריכה עזרה בהעברת הדברים והגדילו לעשות כשבערב פסח טילפנו לאחל חג שמח ולומר שהם הבינו שאני מתכננת להעביר דברים לדירה כבר במהלך הפסח- אז שלא אדאג, הם ניקו הכל והדירה כשרה :)

פניתי לאדון בעל הבית שהזדעק לשמע הבקשה להשתחרר מהחוזה.

"מה פתאום?" האדים בצווחה "חוזה זה חוזה!"

"אני יודעת שחוזה זה חוזה אבל אני פונה אליך כאדם. אין בך טיפת חמלה? אתה לא שם לב שאני לא בדיוק מתאימה להתגורר בחברת הטיפוסים המוזרים כאן?"

"לא מעניין אותי! יש חוזה ואת חתומה עליו! את יוצאת מכאן בתאריך הנקוב, לא שניה לפני כן".

כל נסיונותי לפנות אל הרגש שלו עלו בתוהו. בהמשך כבר בכיתי - וגם זה לא עזר. אחר כך, כשהתחיל להאשים אותי בכל מיני האשמות ("ככה זה אנשים, מה שלא תעשה בשבילם- תמיד יתלוננו. הרי הבאנו לך מקרר בתחילת השנה, לא?), לא היססתי ועניתי לו שמעולם הוא לא שמע ממני תלונה אחת ושבכלל לא שוחחתי איתו פעם אחת על ענייני הדירה ושאני מאחלת לו שיאכל מתוך מקרר שמוצב בבית השימוש שלו.

כשהזדעזע מהאיחול הזה עניתי: "אם זה כל כך מזעזע אותך- למה היה פשוט לך לחשוב על פתרון כזה בשבילי?"

למותר לציין שהויכוח הזה לא הוביל לשום מקום, כי "חוזה זה חוזה".

חזרתי לדירה. מחיתי את הדמעות. עיינתי שוב בחוזה על כל סעיפיו, אותיותיו הקטנות וכתמי הקפה שעליו.

בין השאר, מאחר ואין לבעל הבית שליטה על צריכת החשמל של הדיירים- הוא זה שמשלם את החשמל וזה כלול בשכר הדירה.

חייכתי לעצמי ופניתי להדליק את הרדיאטור.

אני רק עושה מה שכתוב בחוזה.

מאז ערב פסח התשס"ה הרדיאטור פועל כאן. אני יודעת שזה חסרון כיס עצום ושאני ממש מכשפה, אבל מצטערת, כשאני נתקלת באטימות לב, כילאיות מפחידה וחוסר רגישות- אני מגיבה בהתאם.

ולא, לא חם לי. הרדיאטור פועל בקצה השני של החדר הגדול. כמעט לא מורגש.

כאן לידי פועל המאוורר.

24/7 כמובן.

היא לא ממש נרדמה בלילה ובכל זאת השכימה בזריזות, ארזה כריך גבינה, את הכביסה ואת המסמכים המסודרים ויצאה לביתו של דוד.

בדרך חשבה על הדברים שתגיד לעובדת הסוציאלית.

לרגע חשה חסרת ביטחון, 'אחרי הכל' תהתה לעצמה 'למה שהיא תקשיב לי? סתם עוברת אורח שנקלעה למצוקת איש זר...'

בינה לבינה החליטה שתנסה להביע אסרטיביות וענייניות. מזל שיש לה מושג בסיסי בהטבות וסוגי התמיכה של הביטוח הלאומי.

היא עלתה במדרגות הבניין. כשעמדה בפתח דירתו היה נדמה לה שהיא שומעת תכונה מתוך הבית.

לאחר נקישות קלות פתחה את הדלת.

שתיהן נראו שונה מהימים בו יהודית הדריכה אותה באולפנא. אולי המכנסיים, אולי השנים שעברו-

"חנית? ח נ י ת?! איזה קטע... מה את עושה פה?"

"יודית! איזה בידור... א ת העובדת הסוציאלית?"

"אני? לא, מה פתאום... חשבתי שזאת את-"

"לא-לא, אני רק במקרה נתקלתי בדוד, הבאתי לו כביסה שכיבסנו לו"

"גם אני... מצאת אותו אחרי נפילה, הא?"

חנית הנהנה. "אני מניחה ש... יו, איזה קטע זה. דוד?" פנתה אליו "למה לא סיפרת לי שיודית באה לבקר אותך?"

דוד הביט בהן ממיטתו משועשע.

"איזה חמוד" אמרה חנית

"כן, כמו ילד קטן" חייכה אליו דיתי ופנתה לעבר המטבח.

"אז מה... את ניקית את השירותים?"

"ניסיתי. אני צריכה לקנות חומרי ניקוי מאסיביים יותר. העסק זקוק לטיפול רציני. הבנתי שהעובדת הסוציאלית צריכה להגיע אז לקחתי גם מסמכים לארגן בבית. כתבתי לעצמי רשימה של עניינים דחופים לטיפול."

חנית חייכה.

"נכנסת לעניין בולדוזרית כמו תמיד" אמרה וחיבקה את יהודית

"וואו, יודית. איזה יופי שאת פה..."

*

בסוף אותו השבוע הגעתי הבייתה לשבת בבית אמא. לפני שנכנסתי לבית דיתי טילפנה. לשאלתי "איפה את?" ענתה "אצל דוד. מנקה לקראת שבת"

"דוד?? איזה דוד?"

"- אין לי זמן, אמא תסביר לך..."

על המקרר בביתנו הייתה רשימה ארוכה שזכתה לכותרת "פרוייקט דוד" ולאחר הסבריה הבלתי מפורטים של אמי, הצצתי ברשימה, הבטתי שוב באמי ואמרתי לה:

"גברת יקרה, יש לך מלאך בבית, את יודעת את זה?"

דיתי הדריכה את חנית באולפנא. זכרתי את דיתי מספרת על חניכה מאוד מיוחדת בשם חנית.

גם כשחנית הגיעה בערב שבת לבקר אותנו, אמרתי לה "אני זוכרת אותך ... את ממצפה רמון במקור, נכון?"

הבטתי בהן כשדיברו על דוד, על המפגש התמוה, על חנית ודני ("אני אומרת לך, רק דברים טובים קרו לי מאז שפגשתי את דויד. אולי אני צריכה לעבור לגור אצלו, החדר השני כבר נקי" צחקה לדיתי).

והודתי לה' על שחלקי עימהן.

פרוייקט דוד מתקדם.

יש כבר הרבה סימוני "וי" ברשימה הארוכה, למרות ששרשרת האירועים החלה רק לפני כשלושה שבועות.

דיתי יצרה קשר עם אחד מבניו ושלושה מהם הגיעו לאחרונה מהצפון לבקר את אבא ובידהם מתנה:

מכונת כביסה חדשה.

ואינפורמציה חשובה נוספת (תודה לשדות שתהה בקול): חנית ודני התחילו לצאת.

סמוך לצאתו לכמה ימי מילואים (מידע שזכרה מהמילים המועטות שהחליפו בינהם אז בבית של דוד), שלחה לו אס אמ אס שהמילואים יעברו בשלום.

הוא טילפן אליה בחזרה ותהה: מה לקח לך כל כך הרבה זמן? לא ידעתי מאיפה להשיג את הטלפון שלך...

ג'י, אני המומה מעצמי שנתתי לפרט המשמעותי הזה לחמוק מתוך הסיפור כולו.

חריקות במרכבת הקיטש עליה אני דוהרת בדרך כלל בחדווה.

*

עליות... מורדות... מעגלים... מפגשים...

הדברים שהחיים מזמנים לנו.

רק להיות רגישים

מבטיחה להמשיך את "מעגלים" בקרוב. אבל מה שאכתוב עכשיו בוער בי כל כך שאני לא יודעת איך אעביר את שארית היום.

אני לא אומר הרבה כאן. רק אפנה לפוסט של בלוגר שאמור להיות מהמובילים. זו הפעם הראשונה שנכנסתי לשם.

הזדעזעתי עמוקות.

לא יודעת איך הרהבתי עוז בנפשי להגיב לאנשים שמציעים להוביל את המתנחלים ברכבות, או לא להזרים להם מים וחשמל ("כי ככה גם לא נבזבז עליהם כלום"), אני מניחה שאזכה לתגובות קשות (שאברך על הפעם הראשונה שלי בסיכסוכים פנים בלוגיים?)...

לא מתכוונת להגרר לעניין הזה.

לי עצמי לא ברורה עמדתי בנושא, אבל אני יודעת שכואב לי ממש על עשרות אלפי אנשים שמוציאים מביתם בצורה שרירותית וקשה.

לא ביקשתי שאנשים יתמכו במתנחלים בניגוד לעמדותיהם הפוליטיות. לא ביקשתי אף אחד להצטרף למאבק בניגוד לדעתו. לא ארצה שאף קבוצה תכפה את תפיסתה על הקבוצה השניה.

אני מייחלת לקצת רגישות. הבנה. אמפתיה.

רוצה שכל צד יבין את מצוקת הצד השני.

רק ככה מחשבות נוסח הדיקטטורים של שנות השלושים, לא יחלחלו לתודעת אף יהודי בארץ.

והנני לתקן, כפי שהבטחתי: בעל הפוסט טוען לסרקאזם טהור שבא כנגד הדברים שציטט בבלוג שלו. אני מבהירה בשנית: הזעזוע שלי הוא יותר נוכח התגובות ולא מהפוסט עצמו.