רק כדי להאיר

לא זוכרת אם יצא לי לספר לכם על החתול הנאצי שלי.

את ג'רי, שזה שמו הרשמי, דיתי מצאה ביום גשום אחד לפני כארבע שנים, מונח בצדי הדרך של אחד מרחובות באר שבע, עטוף בחולצה ורודה ולידו קופסת אשל פתוחה שתכולתה נשפכה החוצה. היה נראה כי גילו של החתלתול האפור הוא משהו כמו שבועיים. נכמר לבה של דיתי על היצור וכאחת שעוסקת בתחום בעלי החיים מיהרה לאסוף אותו אל חיקה ולרוץ לוטרינרית המסורה של כלבתה, קוקה, שלאחר שציידה אותה בטפטפות להאכלה ועוד שאר אביזרים חיוניים, מיהרה לפתוח לו כרטיס הנושא את השם ג'רי (כי הוא דמה דווקא לעכבר), יחד עם מוצאו הגנטי- "חתול פ"ז". למתקשים: "חתול פח זבל".

זה מוכר אצל דיתי, הקטע הזה של איסוף בעלי חיים תועים אל חיקה.

הדבר גרר בדרך כלל סצינות ויכוח איומות עם אמי, אבל אבא שלי שתמיד עמד לצדנו בעניין, עזר בהכרעת הויכוחים. האסופי התורן היה נשאר אצלנו עד ש... היה משתלב בשכונה כחתול בוגר ועצמאי (לרב היה מדובר בחתולים).

הנטיה של דיתי לאמץ בעלי חיים מולדת. סיפור ידוע שהתרחש בשחר ילדותנו ממחיש את האובססיה הנ"ל: באחת מימי הקיץ השחונים, עת דיתי הייתה בגיל שש, שלחה אותה אמנו לקנות לחם מהצרכניה. לאחר כחצי שעה הבחינה אמי מרחוק בתכשיט שלה מתקדמת בצעדים מלאי עיזוז כשבידה האחת כיכר לחם ובידה השניה... "מה זה, לעזאזל" תהתה אמי וכשזיהתה את פגר העכבר שדיתי החזיקה מהזנב צווחה נתמלטה מגרונה " מה זה?!?!?!"

" את לא רואה אמא? זה עכבר! זה עכבר והוא יושן..." ( הטעות במקור)

ככה שאתם מבינים במה מדובר.

הבעיה הייתה שבבית הורינו הייתה קוקה. כלבה בלונדינית- על כל המשתמע מכך.  

באותם ימים חייתי לי חיים שהתנהלו על מי מנוחות לרב, ומלבד ג'וק קטן שהטריד את מנוחתי מידי פעם, לא ידעה דירתי רגעים עוכרי שלווה. ואז דיתי הגיע עם ה"יוווווו! איזה חמודי! איזה מתו... מה?! תשכחי מזה, אין לי עצבים"

"אבל חגית, אני לא יכולה לגדל אותו עם קוקה"

"למה לא? עיקרת אותה בגיל שנה. תני לה הזדמנות להיות אם ואחות. אולי זה יבגר את האינפנטילית הזאת"

"נווו..."

"טוב, טוב. בסדר. כאילו שהייתי יכולה להשליך או... אוח! הוא סימן עלי טריטוריה!"

"רואה? כבר הוא מרגיש בבית"

כך שעוד באותו יום נוסף לחיי המסונגלים סמל סטטוס נוסף, חתול, והפכתי להיות רווקה יאפית מן המניין.

ג´רי התגלה בימים הראשונים כגור נבון ובעל תושיה רבה. הוא היה גם מאוד נח כי הוא סבל מעצירות בשבוע הראשון כך שנמנעה ממני הג´יפה לכמה ימים. לאחר ביקור אצל וטרינריתו הוא התחיל לעשות מה שצריך לעשות רק שהוא פיצה על השבוע האבוד- ולא הפסיק. בכל מקום. בעצם, ליתר דיוק, בכל מקום מלבד קרטון החול שהנחתי בפאתי דירתי הקטנטונת לצורך העניין. הוא פחד מהקרטון הזה ואפילו המילה: "שירותים" שהייתה כתובה על אחת מדפנות הקרטון לא הסבירה את העניין.

לקח קצת זמן אבל הוא בסוף הבין את יעודו של ארגז החול. הוא גם מאוד נהנה לחפור אחרי שהנפיק את התוצר, ומרב התלהבות מגילוי ציפורניו והעובדה שהן יכולות לחפור- כמובן שתחתית הקרטון נקרעה והחול פלוס אובייקטים נוספים נפוצו לכל עבר, כך שהארומה שקידמה אותי בהכנסי לדירה- לא הותירה מקום לספיקות בדבר עבודת הנקיון היסודית שמצפה לי. כן, כן, חתלתול עוצר נשימה הוא ג'רי.

עבר איזה זמן עד שקלטתי שהדירה קטנה מדי בשבילנו והחלטנו, אחר כבוד, להעביר את ג´רי, שבינתיים גדל, לבית אמי, שהיה למוד גורי חתולים מתש"ח עד תשנ"ח ויש לו גם גינה. עם חול טבעי. כך שהריח נשאר בחוץ.

אבל הוא פחד מהבחוץ.

המקסימום שהוא היה מוכן לעשות זה לצאת איתנו החוצה לכמה רגעים, ואז לחזור פנימה לפיפי/קקי או שניהם. כך שהכל היה לחינם. אבל אמי הצדקת הסכימה להשאירו שם ולא היא תתייאש מלחנכו. מוכרחים להודות על האמת- היא הצליחה בסופו של דבר, למרות שהוא עדיין פישל מידי פעם.

כך הוא גדל לו, וגדל, והתחלנו לחוש קצת לא נעים שכן הוא התחיל לגלות נטיות סאדיסטיות במיוחד.

כלומר, מנסיוננו הלא מועט בגידול וטיפוח חתולים זנוחים, זכרנו שהם נהנים לכרסם ולנשוך בכמעין שעשועי מריבה, אבל ברגע שמלטפים אותם הם פוצחים בגרגור קולני יותר ממסור חשמלי, ומתפנקים להם.

לא הוא. הוא אוהב לכרסם ולנשוך. כמה שיותר באכזריות. תמיד. אי אפשר היה ללטף אותו. גם להגיש לו את ה"לה-קט" היה דבר שדרש אומץ לב ומסירות נפש.

לפעמים באמצע הלילה היה מתנפל על כף רגל חשופה ובבוקר היינו מוצאים את הבהונות שלנו מתגלגלות ברחבי הבית ומנסים לנחש מה שייך למי.

גם קוקה, הכלבה האימתנית של דיתי, די פחדה ממנו (היה בזה משהו מעודד כי שמעתי שבעקבתא דמשיחא העולם יתנהל הפוך...)

מידי פעם תהינו לעצמינו אם לא חל בלבול ודיתי אספה לחיקה גור של חתול בר.

הוטרינרית המסורה שלו, הייתה מטלפנת מידי פעם לדרוש בשלומו ומבקשת גם לראות אותו. היא לא ממש הבינה כששאלנו אותה : "את בטוחה?"

יום אחד, אחרי ספונג´ה מטריחה באופן חריג (יעני, ניקוי "יסודי" של הבית) עשה ג´רי מה שעשה באחת הפינות הנידחות שבעמל רב הגענו לנקותן אך שעה קודם לכן (להזכירכם, דובר בניקיון יסודי) ואז אמי החליטה שזהו זה. הוא גדול מספיק והוא יוכל להסתדר בחוץ לבד ונשבר לה כבר ממנו. כמובן שנזדעקנו, דיתי ואנוכי, ומיד העליתי את האפשרות הנוראה שבחוץ הוא יתקל בתאילנדי רעב ואחרי שעה נמצא אותו מגולגל על שיפוד...- את התאילנדי כמובן. גם במאבק הזה אמא ויתרה באופן זמני, אך בסופו של דבר קצרה נצחון שהוביל את ג'רי (שמאז כונה, אגב, "נאצי") להבנה שאו שהוא לומד להסתדר בחוץ או שיותר אין לו בהונות רגליים לאכול בלילה.

בשנה האחרונה ג'רי היה קצת אומלל. עדיין חתול נרגן וכעסן שלא נותן שילטפו אותו. חשבנו לקחת אותו לויטרינרית אבל הוא לא הסכים בשום אופן לעלות על רכב.

הייתי מגיעה הבייתה לשבת ורואה אותו מתחרדן באחת מפינות החצר שהייתה חשופה לשמש ועיניו הירוקות מביעות עייפות.

לא עשה רושם שהוא סבל במיוחד מלבד סימני לאות כרוניים, אבל כנראה שהמחלה ההיא שהייתה לו, הייתה קטלנית.

דורות של חתולים גידלנו. מהחתולה הראשונה "מינושי" דרך גוריה וגוריהם. הם חיו איתנו שנים רבות מספור וכל חתול בתורו היה נעלם מהבית כשהיה מסיים את מכסת שנותיו. ידוע הדבר שחתולים מעדיפים למות באיזור מרוחק ממקום גידולם.

לא ג'רי.

הבוקר, בשיחת הטלפון היומית עם דיתי היא בישרה לי "נאצוש מת".

"מה?"

"והוא בחר לעשות את זה משום בבית"

"אוח..."

"...על המיטה שלך".

*

ביי ביי, ג'רי.

*** לכל מי שטרח להוכיח אותי על הטעות המרה ולשגר SMS "אומרים קברות, לא כברות" ולכל מי שקורא ולא מאמין איככה טועה בחורה בוגרת ורצינית בד"כ באיות פשוט יחסית, אומר אך זאת: ראיתם את הסרט ולא קראתם את הספר, הא?

יום שישי, כחצי שעה לפני כניסת השבת, אני בטלפון ודיתי צופה מזה רבע שעה בסרט שזיפזפה אליו בהוט דרמה.

על המסך שיחה בין בני זוג.

אני, לפומית הטלפון: שניה...

ופונה לדיתי: איזה סרט זה?

דיתי מושכת בכתפיה ולוחצת על לחצן האינפורמציה.

אני: אה... סיפור אהבה. היא מתה בסוף.

היא מציצה לעברי, נאנחת אנחה של "ניסיתי להטביע אותה בגיל 3 כשהשתכשכנו יחד באמבטיה. לא הלך. נגזר עלי לחיות עם זה" וממשיכה לצפות בסרט.

משפופרת הטלפון נשמעת קריאה: חגיייייייית! ונדמה לי שהיא מגבירה את הקרינה שמעביר אלי המכשיר. וזה בכלל טלפון ביתי.

אני מתעוררת וממשיכה לשוחח עם חברתי שמעבר לים (המלח).

עם סיום השיחה, מקץ עשר דקות, אני חוזרת לשבת ליד דיתי.

"מה את המומה? הייתי בטוחה שאת מכירה את הסרט הזה, נו. where will I begin..." התחלתי לשיר.

את השיר היא הכירה, לא את הסרט. עכשיו שקט.

הלכתי למטבח לחתוך ירקות לסלט. כשסיימתי חזרתי לצפות בטלויזיה.

"נו, אמרו לה כבר?" שאלתי את דיתי שהתבוננה במסך בעניין.

"מה?"

"שיש לה סרטן"

דיתי התפוצצה מצחוק.

"את משהו, את יודעת? מה עוד יש לך לספר לי כדי שאפסיק את הצפיה עכשיו?"

"את לא תספיקי, נו. שבת נכנסת, ככה שאני עושה לך טובה. חוץ מזה, מה להפסיק? תני לשטוף ת'עיניים בראיין אוניל".

במבט של מעל לשלושה עשורים אחרי שיצא הסרט- כל הסיפור הזה נראה מוזר לאללה. הבחורה חולה בסרטן והרופא אומר לבעלה להתנהג כרגיל. לא מיידעים אותה בעניין.

בכלל, הקטע של הסרטן (איזה סרטן? מה? מו? תופעות לוואי? משהו?) מתגלה במקרה ואחרי עשרים דקות של בהיות מיוסרות של הבעל והארות נוסטלגיה של כל הקורות אותם, הופ, היא בבית חולים.

ועל המשחק האיום של אלי מקגארו (איזה קול מעצבן!) עוד לא דיברתי.

עזבו. גם לא מתחשק לי לדבר. אבל יצא שיר מרגש מהסרט הזה. זה כן.

אחרי שדיתי נאמה לי שאני צריכה למצוא מזור להרגלים רעים אחרים שלי, כמו מציצת הסוכר מהשקיות הקטנות בבתי קפה. (אני עכשיו בקטע של בריאות, אגב, עברתי לסוכר חום), היא הגיעה למסקנה שמצד שני אני אחות "בסדר" בשאר התחומים.

ו"בסדר" זו מחמאה מצד דיתי, אז אני שמחה.

אמש, בשלב מסויים של מופע הטראש האירופי היא טילפנה:

"חגית, אני הולכת לישון, אין לי כח לזבל הזה. טילפנתי כי רציתי לדעת... מי יזכה בסוף?"

מעניין לעניין דומה.

אתם מוזמנים לכתוב בתגובות חמישה שירי סבנטיז וחמישה שירי אייטיז אולטימטיבים בעיניכם.

אני רוצה ליצור איזשהו אוסף ראוי לדיתי. היא בכל זאת סובלת אותי כבר שלושים שנה :)))

רעיונות, מישהו?

"את יודעת למה אין חלב בעמדת השתיה?" אמרה לי גילי, מהחבורה.

"נו, למה?"

"כי פה זה שוק הבשר".

(סליחה על הבדיחה הסקטוריאלית אבל לא כתוב שאין כאן בבלוג כפיה דתית. עכשיו שקט).

ואז חברתי לגילי לצורך תצפית אנתרופולוגית מעניינת.

היו שם רזות, מלאות, גבוהות, נמוכות, נאות פנים, חביבות סבר, יפות תואר.

מי מיקדה סביבה את תשומת הלב הגברית?

נכון. הבלונדינית. (החילויינים- כחחחחח טפו- שחשבו על תשובה אחרת מתבקשים לסתום את הפה! פה זה דתיים!).

היא לא צריכה להיות יפה כל עוד היא תואמת מרילין מונרו מצד גוון הפריזורה. אותה המרילין, אגב, ידעה טוב מאוד על מה היא מדברת בסרט "גברים מעדיפים בלונדיניות".

הצגת הפתיחה החלה.

משהו חביב למדי.

שני בחורים שיחקו רווק מזדקן ורצף הדייטים שלו.

הבחור ששיחק את הבחורינות היה משעשע באופן מיוחד. כל אחת מהפאות שחבש לראשו הלמה אותו.

אולי בגלל שכל הפאות היו בלונדיניות. אני צריכה לנסות את זה פעם.

ואז הקצנתי את פוזת האנתרופולוגית החוקרת:

עמדתי בסוף האולם, נשענת על הקיר. מביטה בכל היושבים הצופים ברב קשב להצגה ומנפיקים פרצי צחוק תכופים (היה בהחלט מצחיק) וחשבתי לעצמי: קיבינימאט, הנה אנחנו, בחורים ובחורות שמבחינת הגיל, המנטאליות, הרגש, הסטטוס המקצועי וכדו' נמצאים בשלב מתקדם בחיים ובכל זאת תקועים בהווי הבני עקיביסטי הזה.

הצגות, סדנאות, ערבי הווי וכיוצא באלו".

היה לי חשוב להציג את עצמי כאילו אני מחוץ לקטע הזה. כי זה לא נורמלי.

וככה התנהלתי, מכשפה שחצנית שכמוני:

צופה מן הצד, לא נכנסת לסדנאות, מסמסמת בקצב שאיל ברקוביץ' נכנס לשערוריות, מדברת בסל-פון בקצב שיכניס למח שלי רסיסים של ה' ישמור מה,

אה, והקטע הזה של הנינט טייב.

מי שמבין קצת בפסיכולוגיה יקרא לזה מגננה.

אין לי מה לומר להגנתי כאן. הוא צודק.

ואז ראיתי אותו! את בקבוק הפפסי!

סתם סתם...

בעודי עסוקה בהרהורים פגשתי כל מיני דייטים עתיקים.

אחד מהם היה מדוייט עבר שהכרתי דרך ישרא (וליתר דיוק דרך אמל"ש, שכדאי לקפוץ אליה בימים טרופים אלה של פרוייקטים...) ולקח לי קצת זמן לזהות.

מזל שהיה לו תג.

אותי הוא זיהה אבל לא זכר את השם, בגלל התג.

בשלב הסדנאות מצאתי את עצמי, השד יודע למה, בסדנת דרמה.

שוב משחקי הפשרת אוירה וסחבקית תנועת נוער.

הברזתי לאחר הקטע בו כל אחד היה צריך לספר על משפט הכי איום שאמר/ שאמרו לו בדייט ("מה אני אגיד לך, לפעמים אישה באמת צריכה כאפה"/ "תגידי, לא יצאתי עם אחותך?"/ "את נראית שונה מהתמונה. עשית גבות?" וכדו')

בחוץ מצאתי את הדייט לשעבר, מוקי (שם חיבה בדוי) מחפש את עצמו בין הסדנאות אגב אכילת מנת פלאפל ("השניה שלי. אני מת לעלות קילו שנים!" לכל מי שרוצה לרצוח את הבחור אני מוכנה לספק כתובת).

"אז יפה הקטע הזה של נינט. מאגניב כזה"

"מאוד. אני כבר רואה איך אנשים מחפשים את נינט טייב והמארגנים עומדים אובדי עצות ומבואסים במיוחד מהשאלה איככה זה נינט הייתה ולא אמרו להם שום דבר".

"מי יחפש אותך?" (מה נהיה אתכם, חולירות?! לא, קריצות העין לא עוזרות בשיקום הבטחון העצמי הירוד אחרי הערות כגון זו)

"ברצינות, חגית, את עושה שטות" אמר וקם לעשות מעשה.

ראיתי שניגש לשולחן המארגנים וביקש את הטופס של חגית ****.

"למה?"

"כי צריך לשנות שם משהו"

"לא צריך לשנות שם שום דבר!" קפצתי כנשוכת נחש.

"בטח שצריך, תראו את התג שלה!"

"לא משנים כלום!" צווחתי "שמעתם? אל תתנו לו את הטופס"

"תראה" ענה האחראי (תג כתום) "אנחנו לא מכריחים אף אחד לעשות מה שהוא לא רוצה"

"זו הרוח" חייכתי בגאווה "לא מכריחים אף אחד לעשות כלום".

האנשים יצאו מהסדנאות בשלב הזה וירדו לערב שירה למטה.

ושוב המחשבות האלה.

"לעזאזל" אמרתי למי שישב לידי "אני צריכה ביום הזה לעשות "פוווו" על המרשמלו של הבן שלי במדורה המשפחתית ותראה איפה אני" הפטרתי מול שקופית "היא לא יודעת מה עובר עלי".

"נו, איפה את?" היה ברור לי שהוא לא שואל מתוך צפיה למענה.

לשאלה היה טון מעט ביקורתי. ויותר מזה- מחנך.

שתקתי.

יש לי הנטיה לשים את עצמי במקום כזה אומלל כשבסך הכל יש לי כל כך הרבה להודות עליו:

על היכולת לשיר את עם כולם "הנני כאן", על היכולת לראות את המילים ואת הצבעוניות שלהן.

יש לי את האפשרות להנות מבדיחה טובה.

להתענג על ספר טוב.

לחבק משפחה נהדרת ולבלות במחיצת אהובי- חברים וחברות.

יש לי את המראות, הריחות, הרב גוניות של העולם סביבי.

יש לי את היכולת להתרגש. לצחוק. לבכות.

ואם אני אתן לעצמי צ'אנס, בדיוק כמו שעשו כל באי האיוונט המתואר לעיל, אוכל גם אני, מתישהו בקרוב, לריב בקולניות עם איזו אמא שהבן שלה העז לגנוב לבן שלי קרשים מהמדורה.

רק לתת צ'אנס...

אז אם אתם שומעים על מישהו שמחפש את נינט טייב ממפגש ל"ג בעומר בירושלים,

תשלחו אותו לכאן.

(אמל"ש, קחי לך עוד אחד לאוסף של פרוייקט התקווה:))