רק כדי להאיר

תהיה תהיתי:

אם יצאתי לדייט עם בחור בערב שבת, והחלטתי שלא שייך להמשיך להפגש (קרי, "זרקתי" אותו, בלשון העם, שאני לא סובלת במקרה הזה)-

האם עברתי על איסור בורר בשבת?!

* הפוסט הזה נכתב כדי להוכיח לך, (כן-כן א ת ה, אל תסתכל לאחור!) שגם אני יכולה מינימליסטי וקורקטי. למרות שכתר "נסיך המינימליזם הקורקטי" שלך ובגדול (... ובקטן?)

* שימו לב איך אני מטהרת את קדמת הבלוג מאפיזודות שראוי לשכוח.

הגעתי עכשיו לדירתי המבולגנת, מעיה"ק תובב"א, ותיבת האי מייל שלי קורסת מהודעות ומסרים. שלא לדבר על הטלפונים...

אז נכנסתי לבלוג.

מה אני אגיד לכם, פוסטים כמו שני אלה האחרונים לא עושים טוב לעור הפנים שלי. ונגמר לי הקונסילר.

אז החלטתי להעיף אותם מהפרונט כמה שיותר מהר ולפנות את קדמת המסך לדברים שראוי להם המקום המכובד הזה.

רוצים אופטימיות? קבלו אופטימיות!

בדרכי חזרה למחוז הדרומי שטתי לי על כבישי הארץ ובדמיוני נזכרתי בסיפור הזה.

טענות בעניין המפרט המוסיקלי להפנות לקובלנץ. גלגל"צ זה לא מה שהיה פעם.

מקווה שתאהבו, אנשים יקירים.

ואני?

אני בסדר אני.

*

ראשים מדברים

הראשים של האנשים מולי באוטובוס מִטָּלטלים במהלך הנסיעה מצד אל צד .
המוסיקה הבוקעת מהרדיו של הנהג אינה משתלבת עם התנודות ימינה ושמאלה, אבל זה לא מפריע לי לדמיין כאילו כן. כמו תזמורת של צליל ותנועה, כשאני,במוחי, מנצחת על כל העניין.
ראש מתולתל אחד, הראש שמולי, נע בקצב אחר. מסרב לתת לתנודות האוטובוס להכתיב לו את הנאת התנועה לשמע המוסיקה.
'תלתלים הם סרבנים בדרך כלל', אני מחייכת לעצמי ועוקבת אחריה.
מידי פעם היא מציצה בחלון, מביטה תוך צמצום עפעפיים אל הנוף הרחוק. שפתיה ממלמלות את מילות השיר יחד עם הזמר התורן והיא מתופפת על ברכיה ומניעה את ראשה בקצב המוסיקה, שהוא, כאמור, אינו חופף לתנודות הנוסעים במהלך הנסיעה.
השיר בגלגל"צ התחלף.
לין מרלין שרה בקולה המלאכי על חוטא בלתי נסלח, מה שגורם למתולתלת שלנו לנוע ביתר שאת ונדמה לי שאני שומעת יותר מלחישה בקולה המלווה את השיר.
האוטובוס נעצר. פקק.
רק ראש אחד זז מולי.
אני עדיין רואה אותה בפרופיל, ממשיכה להציץ החוצה, לשאוף את הנוף ולנשום את השיר.
לפתע גם תנועות ראשה נעצרות. היא מתקדמת יותר לעבר החלון ומציצה כילדה סקרנית אל הרכבים שחולקים איתנו את פקק התנועה.
בג'יפ קטן שלידנו יושב בחור צעיר, כלב מנומנם לצדו ושפתיו ממלמלות שיר.
המתולתלת, מחייכת, מביטה לעבר הנהג, מנסה לקלוט בדיוק באיזה בית נמצאת לין ומצטרפת לשיר.
הפעם היא מטעימה את התנועות בשפתיה. מכווצת אותם לעיגול ברור כשהיא שרה הברה של חוֹלַם.
הצצה נוספת החוצה, מיישירה מבט לעבר הבחור שמסתכל נכחו- במכוניות שלפניו.

אני מכירה היטב את סוג הטלפתיה הזה, כאשר מעוניינים לשוחח עם מישהו או להפנות את תשומת לבו- וגבו מופנה אלינו. די להביט בו במבט אחד- גם אם זה בגב ולא לוכדים את מבטו- והוא מסתובב אלינו, מחפש את העיניים שטפחו על גבו כאצבע מאותתת, כל זה-בלי שנספיק לקרוא בשמו.
הטאקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה מהר מאוד הפעם.
הבחור הרים את ראשו לעבר חלונות האוטובוס, עבר במבטו על פני הנוסעים ונעצר כשראה אותה, שרה יחד איתו:
And now she's up there
Sings like an angel
But you can't hear those words
שפתיה התרחבו לכדי חיוך כשראתה כי הבין שהם שרים את אותו השיר.
הוא הושיט את ידו לעבר כפתורי הרדיו. אני מניחה שהוא הגביה את המוסיקה והמשיך לשיר בקול גדול, מכה קלות באצבעותיו על ההגה יחד עם הקצב.
האוטובוס החל לנוע לאיטו. הפקק הפך להיות נייד. הרכבים שלצדנו זזים באיטיות חופפת לשלנו.
הג'יפ נשאר ליד.
חמי רודנר החליף את לין עם "גאולה".
הבחור חייך אליה וכאילו שר לה.
היא הניחה מרפק על אדנו הצרה של חלון האוטובוס וזימרה יחד איתו.
עקבתי אחריהם כמהופנטת.
הם לא רק שרו יחד.
הם אמרו יחד, ודברו ורקדו וצחקו יחד.
כל זה במבט ובתנועות השפתיים.
במבע שאפילו שמשת החלון והמרחק בינהם לא הצליחו לטשטש.
הסטתי לרגע קט את מבטי מהם והצצתי לצדי הדרך. שלט מכוון סימן כי אנו מתקרבים למחלף אשדוד.
הג'יפ היה בצד הימני של הכביש והבנתי שהוא עומד לפנות לכיוון אשדוד במחלף, בעוד אנו ממשיכים ישר, בדרך לבאר שבע.
הסתכלתי עליה.
מהורהרת ומחוייכת הביטה משך שניות מועטות לעבר האופק. כשהגיטרה של סנואי ווייט, כמה מתאים, התחילה לנגן את "bird of paradise" -חזרה להביט בעלם. היא חייכה כשראתה שהוא מכיר גם את השיר הזה.
הבחור, משום מה, נראה קצת יותר מוטרד. הוא הביט במראת הג'יפ, נראה כמנסה לאמוד את המרחק בינו לבין המכונית מאחור.
המתולתלת ואני כמעט התאכזבנו נוכח התעלמותו.
האוטובוס האט את מהירותו.
הגענו למחלף.
הבחור שלח לעברה מבט מהורהר אחרון לפני שהאוטובוס חלף על פניו במהירות מחודשת.
אוטומטית סובבתי את ראשי לאחור אבל משאית גדולה חסמה את שדה הראיה שלי.
כשחזרתי להביט לעבר המתולתלת, הסבה את ראשה במהירות קדימה, מנסה להסתיר את העובדה שרצתה לראות מה עלה בגורל הג'יפ הירקרק שלה.
ראשה הורכן.
המקצב המתכתי של הגיטרה לא ממש עודד אותה להמשיך ולנוע לצליליו.
רציתי להושיט יד מנחמת, שתלטף את תלתליה, אבל חשתי שאני כבר יודעת יותר ממה שמותר לי ושהמציצנות הזאת לא הייתה הוגנת מצדי.
לאחר שהאוטובוס עבר את צומת בני דרום ועומס התנועה ירד, הבטתי ביתר ריכוז לעבר הנופים שפיספסתי, משום מה, בדרך.
הספייס גירלס שרו את "viva forever" והמנגינה נשמעה הפעם נוסטלגית מבדרך כלל.
ג'יפ ירקרק חצץ ביני לבין הנוף---
זיהיתי בתנועות שפתיו את
"hasta maniana- allways be mine".
הסבתי פני אליה לראות אם ראתה, אם שמה לב.
היא הייתה מכונסת בתוך עצמה, מכווצת.
רציתי לומר לה... אבל שתקתי וחזרתי להתבונן בו.
הוא הסתכל לעברה, בוחן בגבות מכווצות את העצבות ששרתה עליה פתאום.
המבט היה חד וישיר ומאוד מרוכז.
ידעתי שיקח לו מספר מועט של שניות להפנות את תשומת לבה.
זה תמיד עובד.

*

שלכם, פנסה,

משתדלת להאיר.

פוסט קצת מבולבל.

אז לפני מפגן הגימגום המוקלד יש דבר אחד שאני רוצה לעשות כמו שצריך.

תודה.

כן, כן, כנגד ה"הצילו" הצווחני והמלחיץ מהפוסט הקודם- אני רוצה להודות לכל מי שהציע לעזור, כאן ובאי מייל (הבטחתי שאשחרר מסר של "אני בסדר" :))

תודה למי שמיד לאחר דקות ספורות של בכי ותחושה כללית של פח אשפה- כבר שלח אס אמ אסים ותודה על הטלפונים שלכם, רואים שאתם באמת רוצים לעזור.

מוזר... חלק גדול מכם אני בכלל לא מכירה ובכ"ז- הבעתם דאגה כנה ואמיתית ולא מס שפתיים בלתי מחייב.

תודה גם לשני המזוכיסטים (כנראה) שפוסט כזה הביא אותם להרשם כמנויים לבלוג. לך תבין... (ולכל שאר הארבעים וששה- זו הזדמנות להודות על העניין שאתם מביעים בי בכלל)

*

סוף שנה.

התלמידות שלי הגיעו אלי בשבוע שעבר, בתוך כל הבגרויות, לארוחת צהריים בבית. אמא בעיקר בישלה אני קניתי וערכתי וכל הדברים הקטנים. היה מרגש ויפה.

וזהו. סוף שנה כשהתחלה מבטיחה בכלל לא נמצאת באופק.

בשבוע שעבר גם קפצתי לעיר הקודש אהובתי, טיילתי קצת בנחלאות, ביקרתי חברות ולבי נחמץ.

אלוקים עדי שאני רוצה ממש להיות פה (כן, אני שוב בירושלים... כותבת ממחשב של חברה). אלוקים יודע שאני אוהבת את העיר הזאת שבא לבכות...

ואני לא מצליחה למצוא עבודה כאן. לא מצליחה למצוא בכלל.

ושוב פיטפוטי ה"את מאוד כשרונית", "צריכים מורות כמוך במערכת"- כשעם כל ה"סגולות" שלכאורה יש לי- אני חסרת עבודה, חסרת בן זוג, חסרת חיים, חסרת כיוון.

ואני כבר עמוק בגיל המופלג- 30.

ומי שמגחך לעצמו- בבקשה אל. כשהדברים תקועים כל כך הרבה זמן, נראה כאילו אין תכלית לכלום. אני מרגישה מועילה כמו שכבת אבק על שידה.

ובתוך כל זה לשמוע שאני אשמה בלבדיות שלי, במצב שלי, בדריכה במקום שלי.

וכתחליף ראוי לדריכה במקום, לפתע, בבת אחת- רגרסיה.

תחושת התסכול מתחדדת כשאני לא מבינה למה זה מגיע לי...

תוסיפו לזה מצב כלכלי מחורבן ממש (לא קיבלנו שתי משכורות אחרונות. אבל אני מתחילה להתרגל, אפילו לחסוך כמו שצריך אני לא מצליחה. כל הזמן שוברת תכניות כדי לכסות מינוסים שנגרמו - לא באשמתי! ככה זה כמעט בכל שש שנות עבודה מאז ראשית הדרך המקצועית שלי) ותחושת ההתמוטטות הכללית היא מחוייבת המציאות.

זה המצב. לא מרנין.

אבל קיבינימאט היה פיגוע היום ויש משפחות שלמות שהחיים שלהן כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר.

ואני מרגישה מטומטמת אמיתית.

*

מה יהיה?

יהיה בסדר, אמרה גילדה וחיבקה אותי.

והרגשתי חיבוק מכולכם, וידיים אוספות וליטוף מרגיע ואפילו אחל'ה חטיף מהצ'יף.

הקטע הוא ששני המקומות היחידים שזימנו אותי לראיון- קיבלו אותי, אבל בתנאים כלכליים מחפירים, שאם אקבל אותם- זו תהיה התאבדות כלכלית. וגם מחשבה שניה כבר לא כל כך מתאפשרת- הם די נעלמו מהאופק....

הבטחתם "בסדר".

אני מאמינה לכם.

שוב תודה.