רק כדי להאיר

או: פוסט אקסטרה אקסטרה לארג' (?)

כמו שסיפרתי כאן כתבתי משהו על עניין השומן, ההיכרויות ומה שבינהם בטור מקוראשוני כלשהו, המדבר על עולמם של הפו"פ ("לא כלה דרכנו")

בעל הטור כתב סיפור בדיוני על יואב, בחור חביב, טוב וסימפאטי שלא כל כך הלך לו בתחום הרומנטי בגלל בעיה של משקל יתר. לאחר תלאות, מפחי נפש ונסיונות התמודדות כושלים, נסע לו הבחור ליפן ואז או אז, מצא אותה, את שאהבה נפשו: יפנית זעירת מימדים וחטובת גזרה שלאחר גיור כהלכה - נישאה לו.

ה כ י צ ד?

היא התאהבה בו כיוון שמתאבקי הסומו הם מודל ליופי והוד והוא הרי מזכיר אותם ו... הללויה! ווי האב א מאטץ'!

בסוף הסיפור הזה פנה אלי כותב הטור ושאלני מה לדעתי, כאחת שחווה/ חוותה את המצוקות הנזכרות לעיל הפתרון למצב ומה יש לי לומר ליואב ולדומים לו.

הרי תגובתי:

בני, שאלה גדולה שאלת.

הסכת לדברי מישהי שאיבדה , תודה לאל ולמאמצים הקולינריים של אמא,  קצת יותר משניים שלושה קילוגרמים (אבקשך לא לזלזל בחודשים של פריכיות אורז נטולות צבע, טעם וריח שאין לי מושג כיצד האמיר ערכן הקלורי ל- 36 קלוריות לפריכית) ולומדת על בשרה שהמלחמה נגד רע הגיזרה זו מלחמה לכל החיים.

אני בעיקרון מסכימה עם הטוענים שגם ענייני זיווגים הם מהדברים שנגזרים מלמעלה,  אבל מאחר וקשה עליו המלאכה כקריעת ים סוף – אני בהחלט ממליצה שנעזור לו במה שאפשר.

מגיל צעיר חונכתי, שמה שחשוב זה האופי, הפנימיות, והעבודה על המידות.

ואוהו עבדתי על המידות. בכמה שנות תיכון מידותי האמירו מ- 44 ל-48 ואפילו 50. בשלב מסויים מרב עבודה על המידות לא היו מידות קונבנציונאליות עבורי.

גם חינוך לערכים היה דבר שלא פסחו עליו בחממות בהן גדלתי- מה שהביא לידי כך  שעולם הערכים הדתי- לאומי היה ברי לי, אבל לא היה מזיק אם הייתי ערה גם לערכים קלוריים של "שוקולד פרה", למשל.

ואז הגיע שלב ההיכרויות  והדייטים.

גם אם הייתי אדם שיכול לשאת בגאון את הפרופיל הכי מוצלח שכולנו מחפשים בבן זוג- הכל התמוסס באחת עת הונחו עיני המדוייט שלי על ה... בא נקרא לזה "שכבת בידוד", שהייתה לי.

צר לי, אבל  אינני יכולה להיות אשת בשורות לידידך הפיקטיבי,  וברשותך  אפנה לכל מי שמזדהה עם מצוקתו-אישית:

יקירי, עולם הבליינד-דייטים אכזרי מאוד לכל החריגים ויזואלית. זו עובדה מצערת אבל אנו יכולים לשמוח על כך שלפחות בחריגות מסוג זה- ניתן לטפל.

אני עצמי, אותו אדם שהייתי לפני הדייאטה. קשה לי להסביר איך למרות הכל הייתה לי עמידה איתנה מול קהל ופופולאריות בכל מסגרת בה הייתי, וגם אם בפנים הרגשתי זיפת מהעובדה שלהיות גדולה מהחיים- משמעו רכישת מלתחה ב"מתאים לי", הצלחתי להקרין כלפי חוץ משהו אחר.

ואני אכן אותו אדם- אבל הסביבה החלה לקבל אותי אחרת. הא לכם הוכחה חותכת לאישוש דברי:

את ארבע שנות לימודי האקדמיים סיימתי ברקורד מרשים של ממוצע ציונים גבוה ומצב סוציאלי לא רע בכלל, ושלושה, ש ל ו ש ה, דייטים. ואז עברתי מטה-מורפוזה, וההצעות החלו לזרום.

אתם בטח מבינים, שלחברי וחברותי, היה קשה להכיר לי במצב הצבירה הקודם, למרות הרצון הטוב. פשוט- לא היה נעים להם מהבחור לו חשבו להציע  אותי.

לקראת חתימת דברי אדגיש אך זאת: אני לא אומרת, שלמי שנראית כמו קמרון דיאז אך בעלת עולם פנימי שמזכיר את קרואלה דה וויל ביום גרוע במיוחד- יהיה קל יותר בפרוייקט מציאת בן הזוג, אבל במציאות של בליינד- דייטים  למישהי כזאת תינתן הזדמנות לחשוף את המחדלים האישיותיים, בעוד שלחברתה הכעורה/שמנה/פוזלת אך מקסימה,לא ינתן הצ'אנס להראות כמה היא מיוחדת. גזר דינה יחרץ כבר בשלושים השניות הראשונות.

ובכל זאת- אסיים בנימה אופטימית: מי שאחראי למטאבוליזם הגרוע הזה (ותודתי לו שזה הנסיון בו הוא מעמידני), דואג גם לבלעדי/ת שלנו. אני אישית שולחת אליו כתגבורת  את אמי, שהיא מופת לכל אמא פולניה בעניין הנדנוד לריבונו - למרות שהיא ממבשלי הקוסקוס והחריימה.

כולם מוצאים בסופו של דבר. אף אנו בכלל זה, גם אם לא קלה דרכינו(...). אני משוכנעת בזה כמו שאני בטוחה שבחצי האשכולית שאכלתי עכשיו יש כ-120 קלוריות .

בברכת "מהיום אני עושה דיאטה",

פנסאית.

נאנסתי/ הוכרחתי/ אולצתי

כל אחד מכם מוזמן לבחור את המילה שפחות מזעזעת אותו (לבקשת בן הצבי, שדות וגמימא).

מנהלת בית הספר היקרה שלי הכריחה אותי לענות "הן" להצעת ריכוז שכבה י"ב בשנה הבאה עלינו לטובה.

בעצם, לא עניתי "הן". היא הציגה את זה כעובדה די מוגמרת.

מה אני חושבת?

שזה נחמד ונעים שעם תום השנה הראשונה שלי כאן, מוצאים אותי ראויה לתפקידים משמעותיים.

אני עייפה מאוד ממצבור אימתני של מבחני מתכונת שעלי לחבר/ לבדוק ומלילות ללא שינה. עם התעודות סיימתי להיום ב"ה. בשבוע הבא המעבר לדירה הנתנייתית שלי , ובע"ה עוד ידובר בו.

בתוך כל זה מצאתי זמן לכתוב מכתב שלא ישלח לאדם שפעם אהבתי בלב ובנפש.

מאוד מנקה. מאיר בפרספקטיבה שונה דברים שהיו. 

פרידה שהגיע זמנה לבוא.

לאור התקופה המעט לחוצה שהתדפקה על דלתותי, אני מסתובבת טרוטת עיניים, מפוהקת, לא ממוקדת לפעמים.

ושמחה.

תודה לך, אבא שבשמים.

אני כל כך שמחה.

ירושלים.

הווי.

אנשים.

ארוחות.

חברה.

דיון.

לימוד.

קבוצות.

גבינות.

הומור.

רב שיח.

תפילה.

חברות.

חברים.

אוירה.

לבד.