יש יתרון בעובדה שחלק לא קטן מחיי הייתי ברווזון מכוער. לא שעכשיו אני ברבור אבל המאמץ שלי בסיגול הרגלי הליכה יציבה לעומת הידוס פתטי, יחד עם רכישת הרגלי איפור וטיפוח מוכיח עצמו כמשתלם.
נכון, אני רחוקה מלהיות שאפה אבל עכשיו מסובבים אחרי פחות את הפרצוף ברחוב. פעם פשוט רצו להביט שוב ולבדוק מקרוב את הגודזילה, ההייתה או חלמנו חלום.
לשמחתי אני מוגדרת כאדם נורמלי מן הישוב ובכ"ז יש לי יתרון אדיר על האדם הממוצע: הייתי פעם מעל לממוצע במובן הכי שלילי של המילה.
החריגה הזאת טיפחה אצלי יכולת הבנה של מצוקות אנושיות מהסוג הזה. להיות יותר אמפטית כלפי השונה מבחינה חיצונית.
אחד הסרטים ששיקפו את עולמי דאז ושילבו למעשה את כל מאוויי: רומנטיקה, שינוי הגזרה, הומור וחינניות יהודית היה סרט בבימויה ובכיכובה של ברברה סטרייסנד, "שני פנים למראה" שמו.
לא יצא לי להתקל בו בגרסת הדי וי די. אני יכולה רק להמליץ למי שיוכל להניח ידו עליו שמדובר באחת הקומדיות הרומנטיות היותר מקסימות שיש.
ברברה שלנו היא רוז, מרצה לספרות באוניברסיטת קולומביה, שמנמנה וטובת לב, שממלאת אודיטוריומים בסטודנטים הנהנים מכל שניה בקורסים שלה.
היא גרה עם אמה ואחת מסצינות הפתיחה עוסקת בחתונת אחותה המטופחת והיפה עם- בינגו!- מישהו שרוז הייתה שמחה לקבל לעצמה (מי לא, בעצם? מדובר בפירס ברוסנן).
במקביל, מרצה אחר באותה אוניברסיטה ממש, חתיך אך משעמם רצח (נו, מתמטיקה) שסיים זה עתה מערכת יחסים עם צעירונת יפהפיה- מגיע למסקנה שזהו. נמאס לו מכל העיסוק סביב המראה והמיניות ושהוא יכול לנהל קשר זוגי נפלא עם מישהי גם ללא אלמנט יחסי האישות. מחליט ועושה: הוא מפרסם הודעת במדור שידוכים כששורת הסיכום שלה לגבי דרישותיו מבת הזוג "מראה אינו חשוב!"
רואה זאת אחות של רוז שלנו, מתרשמת מהעובדה שמדובר באדם השותף לכור האינטלקטואלי ממנו נחצבה אחותה ובעיקר מהעובדה שהמראה אינו חשוב בעיני ושולחת לו את הפרטים של רוז יחד עם תמונה. התמונה הלא מרשימה - מרשימה את הפרופסור שלנו ולאחר משימת ריגול קטנה (נכנס להרצאה שלה ומתפעל מהכאריזמה והקשב מצד הסטודנטים) מתחילה מערכת יחסים שבמהלכה מביאה אותו רוז למקומות חיוביים יותר בכל הקשור ליכולות ההרצאה שלו ("את לא תאמיני! הם צחקו! הם הקשיבו! והכי חשוב- הם נשארו!"), לידע בספורט ובתחומי תרבות נוספים ומשם הם מגיעים לחיי נישואין מלאים.
מלאים בהכל- וריקים.
עניין היעדר הרומנטיקה והקשר האינטימי מערער את בטחונה העצמי של רוז, שתולה הכל במראה שלה.
לאחר ערב טעון היא עוזבת את הבית, חוזרת לאמא (כשמדובר באמא יפהפיה כלורן באקול זה קשר טעון נוסף) ומתחילה במירוץ לשינוי מראה.
הוא יוצא במקביל למסע הרצאות באירופה כשבסיומו הוא חוזר הבייתה ומוצא את רוז במראה נפלא מה שפוגם ביחסים מבחינתו. לאחר עימות קצר ("מה עשית? הרסת... הרסת הכל" והיא מצידה תוהה "אני לא מבינה. אם מראה אינו חשוב- מה הבעיה במראה הזה?!") היא עוזבת את הבית באופן מוחלט.
יש הפי אנד כמובן.
אבל כל הדרך אליו סינגלים מסוגי תהו לגבי סיטואציות וסצינות והתפללו לסיום מופתי כזה שיקרה גם להם.
אבל העניין הכי חשוב:
בהרצאה שלה אליה הוא נכנס בכדי לתהות על קנקנה היא מדברת על סיפורי הרומנטיקה הגדולים של הספרות, על המניפולציה של בימאי סרטי הקולנוע שע"י תאורה ומוסיקת רקע מעצימים את האידיליה הרומנטית- כל זאת למרות שמיד לאחר אות הסיום של הסרט, עם שוך צלילי פעמוני החתונה- האפרוריות ואולי גם הטרגדיה נכנסת לחיי הזוג, אבל את מי זה מעניין מה קורה בהמשך.
"אתם מבינים? אם בסוף הדייט בן הזוג שלי מנשק אותי ואני לא שומעת את פוצ'יני בראש- אני זורקת אותו!" 
הידע שלי במוסיקה קלאסית מצומצם מאוד ואת המינימום שידוע לי על ז'אנר האופרה רכשתי בתכנית ילדים עם שתי בובות וזמרת אופרה חמודה שהסבירה להם את הסיפור המוצג (זה בתקופה שהיה רק ערוץ אחד. לא היו אלטרנטיבות:))
אבל את האריה של פוצ'יני הכרתי הודות לסרט וכמובן הודות לסיומו. בסצינת ההפי אנד הוא מושמע ובגדול.
וזה מחבר אותי כבמעגל קסמים אל ראשית הפוסט.
ריאליטי נוסף מתדפק על דלתותינו, "הדבר הטוב הבא" שמו. ושוב יגיעו אנשים שונים, חלקם גם קצת משונים, ויהוו טרף קל לשנינויות שופטים על חשבונם.
זה מה שחשבו שופטי המקבילה הבריטית כשהגיע אליהם הבחור הזה (קראו את הפוסט של הבלוגר המצויין עמי בן בסט, לפני שאתם צופים בסרטון)
כן, אתם מכירים אותי טוב. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן.
ואני, סכרינית שכמותי, חייבת גם הפי אנד
אז קבלו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
