רק כדי להאיר

קצת מסורת לא תזיק, כופריי היקרים:

ט"ו באב-

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות?

בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנו- תן עיניך במשפחה:

שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (תענית ד, ח)

יפה לנו, נכון?

אז בואו נחשוב על זה:

בימי קדם, אחיותי, לא היינו צריכות לדעת הרבה בשביל להתחתן. ממש לא. יורדות לכרם הקרוב מפגינות  צעד תימני פשוט ו...יש! מצאנו את האושר.

אה. וגם היינו צריכים ללבוש לבן, למרות שזה משמין.

זהו.

זה כל מה שנדרש מאיתנו.

אינטיליגנציה? מה זה?

יראת שמים? נו...

דעתנות? חס וחלילה!

עכשיו, בואו נרוץ קדימה עם ההגיג הזה, או קיי?

חוזרת לה כרמיאלה מפסטיבל המחוללות בט"ו באב עם כאב גב ורגליים דואבות (כי היא באמת ניסתה) ואמה המייחלת כבר למושיע שיגאלנה מעולה של הבת שואלת בטון מוכיח:

"גם השנה אף אחד לא חטף אותך? ממממ????? לא הועילו השיעורים הפרטיים עם הכוריאוגרף עדיין מעדת לעין כל?"

וכרמיאלה שלנו עונה בקול בוכים:"אבל אמאאאא, מה אני אעשה? לא הולך לי עם הקלאץ'! (אופס, תמחקו את זה. טעות בתקופה...) מה אני אשמה שיש לי קואורדינציה כזו גרועה!? אוף."

חולצת האומללה את נעליה וטובלת את רגליה המעונות בדלי מלא מים רותחין ובורית בריח המור והבשמים ומעסה כפותיה במרץ.

אמה המיואשת שואלת: "ומה עם בנות אבינדב?"

"תפסו אותן בני אבינעם הנאים למראה"

"והשכנות פה? מרים ודבורה?"

"תפסום. בנימין בן אחימעץ ושמעון האילתי החתיכים. מרים הרביצה כזה שפאגט, שכמעט אני חטפתי אותה..."

"נו" שואלת אמה " מה יהא עליך? מה יהא עלי? מה יהא על אחיותיך?... אני בגילך---"

"אויש אמא, אל תתחילי עם ה'אני בגילך' הזה טוב? פייס איט, יש לי חינניות של בני נימשי. לא יודעת לרקוד. חוץ מזה שאת הכשרון בריקוד ירשתי ממך... את התחתנת רק בגלל היחוס..."

נאנחת האם, מפלבלת עיניה כלפי שמיא ומבקשת מבורא עולם שימצא מהר חתן לקלפטע שגדלה לה בבית (מילה תנאית לקלפטע? מישהו?...) ומקווה שבט"ו באב הבא ימצא איזה שלימזל שיבוא ויטול.

~~~

אם זו סימולציה של "הימים ההם" למה שאני עוברת בבית "בזמן הזה"?

מה פתאום...

סתם הגיג חביב.

כשאני חושבת על זה אם הייתי חיה אז, היה הולך לי לא רע... אלופה ב"צעד תימני", "דאסות" ו"יש לנו תיש"...

הנרקוד?

:)))

כמה מאמרים מוסגרים:

א. הנ"ל נכתב לפני שנתיים בדיוק. לרגל היום הזה שהרווקים לא כל כך אוהבים. אין הרבה שינוי. בעצם יש! אני יודעת גם פירואט!

ב. הדברים הובאו כעת, לפני ט"ו באב שכן במוצאי שבת אני יוצאת לקורס של שלושה שבועות (עם הפוגונת באמצע). ככה, שלא תתגעגעו.

ג. סיפור מופלא על איש נהדר שזכיתי להכיר אודות להגיגי כאן (כן, יש אחד נוסף לרשימה, ב"ה)- אני מבטיחה לספר בביקור הבא שלי כאן.

ד. וגם... קצת על החדר הקטן והאינטימי שלי- בע"ה כשאתמקם סופית.

אורוואר אנשים טובים,

והרבה אושר וטוב.

מגיע לכולכם,

פנסאיתכם.

בגיל מאה ועשרים,

כשאעלה לשמים וישאלוני מה עשיתי בימי חיי עלי אדמות,

אני יודעת שאוכל להשיב בלב שלם:

אהבתי.

בוקר טוב :)

מוקדם אצלי, כרגיל, ואני סוף סוף מתיישבת לכתוב פוסט שהבטחתי לעצמי שאכתוב מתישהו. סיפור אמיתי אחר, עם מוסר השכל שאותי, אישית, לימד המון. נזכרתי בדברים לאחרונה מכיון שקשרתי קשר עם אישה חב"דניקית.

אני, שססמאות דוגמת "הרבי הוא המשיח" וכו', מעוררות בי דחפים אלימים- למדתי להקשיב ולראות מאיפה הדברים האלה הגיעו ומהי באמת משמעותן.

לא-לא, אני לא הופכת להיות חב"דניקית, זה ממש לא העניין. (מאמינה יותר בתקשורת ישירה עם אבי שבמרומים ולא דרך אדמו"ר, למרות שאני מאמינה בקדושת האדמו"ר). אבל הנה, סיפור מעניין שנזכרתי בו לאחרונה.

*

סיפרתי כבר שדיתי למדה תראפיה באמצעות בעלי חיים. אחד מבעלי החיים שלה הוא כלבה מטומטמת בשם קוקה-  KOOKA. קחו שני גזעים של כלבים טיפשים (בוקסר וקוקר ספנייל) תנו להם זמן איכות ביחד ומה שיצא זה קוקה. כלבה בלונדינית, היפראקטיבית ומפגרת- אבל מה? נשמה טובה.

הייתה תקופה מסויימת שדיתי גרה ועבדה יחד עם קוקה- בערד, עיר הפסטיבלים ז"ל.

באחד מסופי השבוע, עת חפצה אחותי לשוב מהדרום הנידח לבית, בדרום הנידח קצת פחות, מצאה לשמחתה שבתחנה המרכזית ממתינה מונית שירות. חיש קל התעופפה על ידי כלבתה (היא אוחזת ברצועה וקוקה מושכת קדימה בעוז. התוצאה: כלב רץ ומעיף עפיפון בצורת אדם). ומצאה מקום בבטן המונית, כשהיא משתדלת לעשות הכל כדי שקוקה תצמד אליה ולא תאכל משהו שיעלה ביוקר.

"הו, סופסוף לנוח מטרדות היום" חשבה אחותי לעצמה. אבל ליושב במרומים היו תכניות אחרות כנראה.

למונית נכנס אדם בעל סבר פנים חרדיות ומאחר והיה לה מושג לגבי הדתיים המועטים שמאכלסים את העיר- הבינה כי מדובר בחב"דניק. ברגע שההבנה הזו חדרה לתודעתה הצמידה את קוקה אליה ביתר עוז על מנת שלא תתחיל לגלות חברותיות יתר כלפי נוסעי המונית ובעיקר- כלפי החב"דניק. (למי שלא מבין מה הבעיה ב"חברותיות יתר" אסביר שאין מדובר רק במחוות כלבלביות חמודות אלא בקרצייתיות לשמה).

מה ההיסטריה מהעובדה שהאיש חב"דניק, אתם שואלים? ובכן, במסגרת לימודי התחום יצא לדיתי להתייחס גם לאיזה רעיון במקורות שכלב הוא חיה טמאה או משהו כזה. כשהעמיקה חקור הבינה שבעניין הזה החרדים הם היותר קיצוניים בתפיסה הזאת ובתוכם- החב"דניקים שהרבי אמר להם לא להחזיק כלבים מהסיבה הנ"לית.

ישבה דיתי, דרוכה ומוכנה למקרה שקוקה תרצה לטעום את זקנו של האיש (כאקט של חיבה, אנשים!) והחזיקה את קוקה קרוב קרוב. מכיון שתכנוני השינה שלה נגוזו מצאה את עצמה באה בדברים עם האיש שהביט בה ובקוקה חליפות.

האיש היה נעים שיחה ואדיב ודיתי שוחחה איתו קצת על דת, פוליטיקה, נופים, תחבורה ולאט לאט משכה לנושא החשוב באמת: חסידות חב"ד והכלב.

כסניגורית מדופלמת היא החלה מונה בשבחי בעלי החיים בכלל והכלב בפרט (וקוקה עוד יותר בפרט מזה) והסבירה את דרך עבודתה וכיצד זה תורם לילדים / מבוגרים מבחינת בריאות הגוף והנפש. האיש הקשיב והנהן בראשו בחיוב. "אין ספק" אמר "שזה יכול מאוד לסייע".

'א-הא!' אמרה אחותי לעצמה 'נראה אותו עכשיו!'

"סליחה, ככל הידוע לי כלב נחשב חיה טמאה"

"נכון" ענה האיש.

"ויותר מזה- הרבי מלובאוויטש עצמו לא אהד את הרעיון של כלבים בבית" המשיכה.

"זה נכון גם כן" חייך "אם כי, אני חושב שאם הרבי היה מודע לסגולות אותן את מתארת- הוא היה ממליץ בשמחה. אחרי הכל נושא הריפוי באמצעות בעלי חיים זה משהו שהתפתח רק לאחרונה, לא?"

"בדיוק" ענתה אחותי "ולכן צריך לשנות את ההבנה הזאת על מנת שהחרדים לא יסקלו מי שמהלך עם כלב ברחוב בטענה שהוא איש טמא".

"אין ספק" חייך האיש "אם כי אני לא מכיר הרבה שנוהגים כך..."

שקט.

"בכל אופן" אמר האיש "אני חושב שאלמלא הוראת הרבי, הייתי מחזיק כלב בבית. זו חיה טובה"

"חיה טובה, נאמנה, סבלנית שברב המוחלט של הפעמים רק מיטיבה לבני אדם!" הוסיפה דיתי בעוז.

"בהחלט" ענה איש חב"ד "והיא גם מקבלת כל אדם. כל אדם. בלי דעות קדומות וסטיגמות".

וחייך.

...

שבוע אור שיהיה לכו-לם!