רק כדי להאיר

שלום ידידי וסליחה סליחה סליחה על הפיבלוש תוך זמן קצר כל כך מאז ההפצעה הקודמת.

מחר בע"ה אני אמורה לחזור לקורס לשבוע נוסף ככה שיהיה לכם שקט ממני ומתסבוכות רגשיות שאני טורחת לשתף אתכם בהן.

אבל בכל זאת אני מוצאת שהעניין לשמו התכנסנו דחוף וחשוב לאין שיעור.

לפני שאסביר את עיקרי הדברים אספר, ברשותכם, סיפור קצרצר ששמעתי היום, יום י"ז בתמוז, בכינוס שעשינו בבית הספר לזכרו של משה מאור ז'אן הי"ד, שנהרג בפיגוע בנתניה.

הרב קלונימוס שפירא, המכונה האדמו"ר מפיאסצנה, היה נוהג, החל מפרוץ מלחמת העולם השניה, לשאת מידי שבת בביתו שבגטו ורשה, דרשה לקהל. לאחר כשלוש שנים, ימים ספורים לפני תחילת המשלוחים ההמוניים לטרבלינקה, הבין הרב כי יש לתעד את הדברים שנאמרו בעל פה ולשמור אותם- וכך עשה: מיד עם תום השבת כתב את הדרשות על נייר והחביא אותן בכדי חלב שבהם היו מוחבאים מסמכים רבים אחרים מן הגטו (מה שנודע לימים כ"ארכיון רינגלבלום").

הימים היו קשים מאוד ובכל שבת פחתו השומעים עד שנשלח הרב עצמו להשמדה ב-1943.

האדמו"ר רצה כי כתביו יגיעו לאחיו, הרב ישעיהו שפירא, מראשי ה"פועל המזרחי" , שנודע גם בשמו "האדמו"ר החלוץ", אולם האדמו"ר החלוץ נפטר ב-1945 וארכיון רינגלבלום נתגלה רק בסוף שנות הארבעים. עברו שנים נוספות ורק בשנות הששים קובצו הכתבים ויצאו לאור בקובץ הנקרא "אש קודש".

מסופר על בעל אש הקודש שהאמין מאוד בילדים ובנוער. הוא האמין בכוחם ורוחם וחפץ לנטוע בהם תקוות שיפיחו אולי רצון לחיות ולהצליח להתקיים למרות הכל.

סופו של גטו ורשה ידוע ומפורסם וגם סופו של "אש הקודש".

שנים עברו, ומספר הרב שלמה קרליבך זצ"ל, ששמע כי במקום כלשהו בתל אביב ישנו יהודי ששמע דברים מפי אש הקודש עצמו בגטו ורשה. ללא היסוס שם פעמיו לתל אביב וחיפש אחר אותו יהודי. הוא מצא אדם מבוגר שהתפרנס מטאטוא הרחובות וניקיון המקומות הציבוריים בעיר.

"בבקשה ממך, יהודי יקר" פנה אליו הרב שלמה " הבנתי שזכית לשמוע דברים מפי אש הקודש בעצמו. בבקשה אמור לי משהו מדבריו"

"מה?... אני? אני אדם פשוט, פועל פשוט... אני לא יודע מה לומר לך"

"בבקשה ממך, אל תשיב פני ריקם... משהו מדבריו. משהו אחד..."

עצר היהודי את עיסוקו ואמר לרב שלמה

"פעם כששאלנו אותו מה עלינו לעשות נוכח המצב הקשה. איך נשרוד, איך נתמודד, ענה הוא לנו: תעשו הכל כדי לסייע ליהודי אחר ומתוך כך תצליחו להתמודד. מתוך כך יקנן בכם העוז לשרוד".

*

כתבי אש הקודש היום פופולאריים מאוד בעיקר בקהילות חסידיות. וזה מאוד אופייני גם לרב שלמה קרליבך שחיפש כל הזמן ללכד ולאחד. משפט קרליבכי טיפוסי ששמעתי לאחרונה אומר: השאלה היא לא "כמה אתם אוהבים אחד את השני?" השאלה היא "כמה אתם אוהבים אחד את השני גם כשאתם לא מסתדרים"...

*

אז הנה, יש לנו כאן אפשרות לעזור. במה דברים אמורים?

נודע לי שיש איזו תחרות נושאת פרס כספי של 1000 שקלים, שבודקת פופולאריות של בלוגרים, או משהו כזה.

ידוע לי שאחד מהבלוגרים הידועים כאן בישרא נוהג, מידי שנה לרכוש מכספו ציוד לבית הספר בשביל תלמידים נזקקים ושם את אשר רכש בתוך ארגזים המיועדים לכך ומוצבים מחוץ לחנות דיונון שבאוניברסיטה בה הוא לומד.

זכיה בתחרות תאפשר לו לרכוש יותר ציוד בסכום הגדול של 1000 שקלים וליותר ילדים יהיה כיצד להתחיל את שנת הלימודים.

אני מוצאת את המטרה חשובה והנה, יש לנו הזדמנות, בלחיצת כפתור, לסייע למי שגורלם לא שפר עליהם.

חשוב לדעת: יש אפשרות להצביע פעם אחת ביום עד סוף החודש- אם תתמידו ותצביעו יש סיכוי שהבלוג שלו שנמצא כעת במקום השני, ינצח בתחרות ויתאפשר ביצוע החסד הנ"ל.

מדובר בבלוג של בן דובר: "תחזירי את הצלע, כלבה".

אני יודעת... אני יודעת... שם קצת מקומם, אבל ככה זה צדיקים נסתרים, עושים הכל כדי שלא יראו עליהם צדיקות :))

ההצבעה נערכת בלינק המצורף בצורה כזאת: לידי הלינק של הבלוג עבורו אתם מצביעים (תחזירי את הצלע וכו'), יש מעין אייקון של טבעת. לחצו עליו ותפתח תיבה לתוכה תצטרכו להקליד את המייל שלכם (הפרטים נשארים חסויים), לאחר שתרשמו האתר ישלח אליכם אישור למייל שנרשמתם, תצטרכו ללחוץ על הלינק באישור והופ, אתם בפנים וגם רשאים להצביע.

 בבקשה תעזרו לו לעזור לנזקקים.

אני מקווה שנצליח.

התחרות.

במרחבי הזמן של חיי ישנם איים רבים.

אני יודעת שלרב בני האדם יש פנטזיה שצצה מידי איזה זמן ובה הם מדמים עצמם נופשים על אי אקזוטי ירוק, מוקף ים כחול ורוגע השולח את גליו לחוף היפה והשקט, אדוות- אדוות של שלווה.

לא כן האיים שלי.

בהתאם לרוטינת ה"להיפך", שמאפיינת את קיומי, האיים שלי אינם חוף מבטחים. אינם מפלט מסערות.

לא.

אליהם אני נפלטת.

הים שלי שוצף וקוצף תמידית. עתים אני מצליחה להפליג בו ולמרות היותו סוער - אני מסוגלת לשמור על יציבות ספינתי עד יעבור זעם ולעתים נחשול אימתני מכריע אותי ואני נזרקת לחופו של אחד האיים.

והם לרב סוערים אף יותר מן הים.

אי ודאות, אי רצון, אי הצלחה, אי הגיון, אי שפיות...

*

מנותקת.

לא שייכת.

זרה כמתכת.

קרה מדי או מלובנת בלהט מרתיע מדי.

לעולם לא "באמצע מדי"

תאמר: "אמצע זה בינוני" אשיב: "אמצע זה נורמאלי".

*

אם מאורעות השבוע שעבר על מדינתנו היו מתרחשים לפני, נאמר, חמש שנים, הייתי, ללא ספק, בראש החץ האנושי שצעד לעבר גוש קטיף במחאה על תכנית ההתנתקות.

כיום ההזדהות שלי חלקית בלבד. פרוואית. לא מסורה מספיק.

אין בי את הלהט האידאולוגי הישן. אני שותפה להשקפתם ועם זאת- כל כך לא שם...

ואין לי מושג מתי חלה אצלי ההתנתקות.

*

עולם חדש- ישן נגלה לי אך בשנים האחרונות. עולם של אנשים יפים וטובים שלא צמחו בחממות גידולי. שאינם חולקים את השקפת עולמי ועם זאת- כל כך קרובים אלי ואני נפגשת איתם בצמתי תרבות והווי של חיי.

בצד נקודות ההשקה הרבות, בצד רגעים של חיבור גדול, אני שוב מוצאת את עצמי לעתים קרובות מתקשחת וגם אם זה לא למראית עין, בפנים אני נאטמת כברזל.

מתכת.

קרה.

או חמה.

כך או כך-

זרה.

*

באוקיינוס חיי קיימים איים רבים. נדחים, מסתוריים, מאיימים.

אני מנסה בכל כוחי להאבק בגלי הים הגועש, חפצה באיזון ספינתי ובלבד שלא אפלט אל חופו של אי שאינו מבטח ואינו מבטיח...

אבל נפלטתי

וזה זמן רב אני תועה במשעולי האי-בוד.

חזרתי כעת מהלוויית ההרוג החמישי בפיגוע בנתניה.

מדובר בבן של סגן המנהל שהוא גם אח של אחת התלמידות.

הייתה רעייתו, צעירונת בחודש השמיני להריונה הראשון. לראות אותה ולשמוע אותה בוכה על אובדן אהובה גזר אותי מבפנים. ולאחר מכן ראיתי את אביו. מורה גבוה ובוטח, בין השאר מדריך של"ח ואחראי טיולים, איש מאוד חזק- וברגע שראיתי אותו הולך שפוף אחר הרכב בו נמצא הארון של ילדו, התמוטטתי בתוכי לחלוטין.

עולם הפוך ראיתי.

עולם שבו אבות קוברים בניהם ותינוקות שעוד לא נולדו נמצאים בלוויית הוריהם.

וזה העולם שבו אנו חיים כרגע.

מול המראות המזעזעים האלה בא לי לזרוק לקיבנימאט את כל המשפטים נוסח "הגאולה בפתח", "כמו הקושי שבצירי לידה - ככה אנחנו, עד ללידה המחודשת שלנו כעם מאוחד במלכות שדי", "עברנו את פרעה... עברנו את היטלר.... עברנו את המן".

כי זה לא מעודד, לעזאזל, זה לא.

...

אבל אחר כך את חוזרת להתכנס בתוך עצמך ורק כשהבכי יוצא החוצה עד כלות ונשארת דממה, את מאפשרת לתקוה להכנס , כי רק השקט מאפשר לה לחדור פנימה וליטוע בך את התחושה שלא ינצחו אותנו.

ברוך דיין אמת.

*

בשבועיים הקרובים אהיה בקורס.

אני מאמינה שאקפוץ לבקר מידי פעם.

שיהיו רק בשורות טובות.