שרון, בחור מגודל גוף ומקוטן ראש, עמד מול המראה ובחן את בבואתו לקראת יציאה לעמל יומו המתיש כמדריך כושר במכון ידוע שם בעיהקו"פ (עיר הקודש והפיגועים) נתניה.
"חולצה מידה אקסטרה סמול שתתפוצץ על הגוף- צ'ק!
מחטב גוף משולש-צ'ק!
מכנסיים, "פוקס קידס"- צ'ק!
מבע סאדיסטי בעיניים-צ'ק!"
הוא סקר את גופו בהערצה ופנה, נאנח, לצאת את ביתו.
"עוד יום של הדרכת גושי שומן פאסיבים בני שבעים" חשב אגב אכילת קרמשניט "אף פעם לא מביאים לי את החתיכות בנות העשרים"
הוא גמר אומר בלבו לפנות למנהל המכון בעניין ונכנס לאוטו.
*
(רבע שעה קודם לכן)
"אבל... אבל אמרו לי שזו בחורה בשם יערה" פערה המנויה החדשה, חגית פנסי, את עיניה.
"נכון, יערה הייתה אמורה כאילו להדריך אותך אבל היא כאילו בתקופת בחינות ולכן אה... זה... כאילו ניתן לך את שרון. אין לך מה לדאוג זו בעיקר הדרכה מילולית, כאילו, כך שאין משמעות לזה שהוא בחור. בינתיים תשבי ליד עמדת ההדרכה והוא... אה.. זה.. הוא יבוא" אמרה הפקידה סיגי והרשימה את המנויה בעוד בלון תוצרת אורביט.
"נו, טוב. מצד שני עדיף שזה בחור. יכול להתעורר בי אנטגוניזם נוכח איזו יערה חתיכה שנתברכה במטאבוליזם זריז ועושה כושר באוזן" חייכה חגית פנסי לפקידה שהרימה לעומתה גבות שואלות.
"כאילו... התלוצצתי" גמגמה חגית ופנתה לשבת בכיסא הנדונים למוות.
*
(חמש דקות לאחר מכן)
"מה? בת 32? זה מקטין את הממוצע של החבר'ה שלי בחצי. את בטוחה?"
"כן, נו. היא הייתה צריכה להיות של יערה ואתה ממלא מקום שלה"
"הו" חייך לעצמו שרון "ועוד בלי שאמרתי כלום".
הוא ניפח את חזהו הרבה מעבר למצב הסטטי שלו ויצא מלא עיזוז להדריך את ה...
"סליחה" שאל את הדוסית עם החצאית והמבט המעונה "ראית פה אולי איזו אחת.. חגית פנסי?"
"נעים מאוד! זאת אני. אתה לא יערה, אני מניחה" קרצה.
הוא שחרר את ריאותיו בנשיפה מתוסכלת אחת.
והוא עוד לא ידע מה מצפה לו.
*
(שלושים שניות לאחר מכן)
"אז זהו ש... אני שייכת למגזר הדוסי של האוכלוסיה ולכן אני אמורה להתאמן בחלק הנידח יותר של מרתפי האינקוויזיציה" אמרה חגית פ בנסיון לשעשע את המדריך שמשום מה פניו היו נפולות.
"אה. כן... את בטוחה שאת בת 32?"
"יו! איזה חמוד! אתה מתכוון שאני נראית פחות?"
"לא.. כלומר, כן. בטח. שאלתי בשביל לבדוק. את יודעת. חלק מהפרוצדורה"
"אתם תמיד נראים מיואשים כל כך כשאתם מבצעים תהליכים פרוצדורליים. או שהזריקה של הסטרואידים כאבה לך הבוקר במיוחד...?"
"כן. אז... טוב, אני רוצה להראות לך את המכשירים כדי שתדעי מה לעשות ואיפה בהתאם לתכנית הכושר שאתאים לך"
"הו. יופי. מצויין. מהעבודה הפטפטנית על שרירי הלסת עברנו לחלק היותר רציני" חייכה חגית פ. ותהתה אם בין כל ההליכונים, המשקוליות, סדי העינויים, ומכשירי המדידה של הדופק, השומן והקלוריות- אין איזה חוש-הומומטר שיאזן את המצב.
*
(חצי שעה לאחר מכן)
סיגי, בחדר צוות, מגרדת שאריות מסטיק דביק מהלחיים.
"יו, שרוני, מה קרה? למה אתה כזה מזיע?"
"עזבי אותך, נמאס לי כבר מכל המנויים החדשים שמדביקים לי"
"אבל למה? זאתי הייתה בת שלושים, לא? כאילו... אמרת שמקטינה את הממוצע"
"כן. אבל דוסית! הקטינה לי גם את תוחלת החיים" ענה ונטל מידה המושטת של סיגי מסטיק אורביט תפוח.
"למהמהקרה?"
"היא לא מתאמנת ליד גברים שזה COOL. אבל אני לא יכול להדריך אותה בחדר של הנשים!"
"אז מה הבעיה? שתתאמן שם"
"כן, אבל הייתי צריך להדגים בעצמי את אופן הפעילות על המכשיר כי היו גברים במכון...
לעזאזל, לא ידעתי ששלוש כפיפות בטן, שני תרגילי חזה והדגמה אחת של שרירי הזרוע זה עסק כזה מתיש"
*
(באותה שעה ממש)
חגית פ. המנויה החדשה של SHAPE בנתניה, מטיילת להנאתה בקניון, קונה סנדלים חדשים מ"גזית" ומגיעה למסקנה שכושר זה עסק פשוט הרבה יותר ממה שחשבה.
שרון, יקירי,
אתה מדריך כושר נהדר. תודה על התכנית.
מקווה שלא אאכזב.
אה, וחוק דתיים שלובים, זה אחלה.
(למרות שאני במקומך לא הייתי מנופפת בעובדה שאתה שבט מעלי בבני עקיבא. אתה יודע... שבט "עצמאות". זקנים.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
