יש לי צורך כזה לחבר נשמות.
אמנם רבים מחברי הטובים טוענים שזה מזמן לא צורך ושמדובר יותר באובססיה, אבל חלק מאותם אנשים התחתן עם מי שהכרתי לו מתוך אותו דחף כפייתי, ככה שאובססיה או לא- הם יצאו נשכרים מזה.
וגם אני כמובן, ואני שמחה מאוד, אבל עודני לבד.
על הלבדיות שלי אני לשם שינוי לא רוצה לדבר (אולי זה יברח לי, ככה, בעוד משפט געגוע אופייני, כמו שכבר התרגלתם למצוא פה מיד כמה פוסטים).
הפעם אני רוצה לדבר על טיפהל'ה יוזמה, טיפה'לה רצון טוב שנדרש מאתנו.
או קיי... אני לא מספיק מובנת.
כדי להיות נהירה מספיק אספר לכם מקרה שקרה לי. מתוכו, אני משערת שתבינו במה העניין ומכאן ואילך אולי תאירו את עיני כי לי קצת קשה להבין את המציאות שאתאר שמעידה בעיני מעט על , איך לומר, אפאתיות.
לפני כמה זמן יצא לי להתארח בבית חברה טובה באיזשהו אירוע נחמד ורב משתתפים. היה כיף למדי והחברה ההיא שאני אוהבת מאוד, שמחה אותי בעליצות ובהומור שלה, שאני, טיפוס אפרורי ומלאנכולי שכמותי, נוטה לקבל בחדווה.
והיה שם בחור.
אני מניחה שהקוראים שעוקבים אחרי מכירים את העובדה שלתולעת משי יש דימוי עצמי גבוה מלשלי ככה שדי ברור שלא ניגשתי אליו, או התחלתי איתו, או הראתי איזשהו עניין.
אני חושבת שזה דבר שלא ממש פשוט לעשות גם אם התחושות שלך עם עצמך חיוביות למדי. אחרי הכל, אף אחד לא מעוניין להיות קרבן לריג'קט, עדין ומנומס ככל שיהיה.
בכל אופן , לאחר שכולם הלכו ונשארתי לשוחח איתה זרקתי לה איזה משפט מורכב על החמוד ההוא שישב בפינה וזרק הלצות על ימין ועל שמאל והכי הצחיקה אותי הבדיחה שלו על הפיל והנמלה למרות שאני מכירה אותה אבל הוא סיפר אותה מה זה מתוק ובן כמה הוא ואם הוא לבד כי שמתי עליו עין ואם את יכולה לגשש.
תגובתה הייתה "וואו, אני לא ממש יודעת מה איתו. האמת היא שאין לי ממש קשר איתו. כלומר, אנחנו מדברים אבל אין לי את הטלפון שלו. נראה לי שיש לשותפה שלי את הטלפון שלו. דברי איתה..."
א-הא.
אז ישבתי לי באוטובוס חזרה צפונה לנתניה המעטירה וחשבתי שמשהו פה לא כל כך מסתדר.
מהיכרות ברורה שלי עם עצמי (ויהיו מספיק שיעידו שכך הוא), אם הייתי נתקלת במצב כזה, הייתי עונה ש"וואו, בטח! אני לא מספיק מכירה אותו אבל אין בעיה, אני כבר אדבר איתו, אל תדאגי!" וכבר למחרת הייתי צצה לו במשיבון עם הודעה נחרצת שזו אני מאתמול ושיחזור אלי מהר ואבוי לנשמתו אם לא יעשה כן.
ואז...
בצד האכזבה הקלילה, אני אומרת לעצמי שמה איתי, אולי לא כולם כאלה... מתערבים. לא כולם בנויים לזה. לא כולם רוצים.
תראו,
יכול להיות שקיצוניות כמו שאני מציגה בהתנהלות שלי במקרים דנן היא מוגזמת ולא הרבה יכולים להתמודד איתה או לנהוג כך. אני יכולה להבין את זה. אפשר לומר ששיחה לליבון העניין עם החברה הזאת, שאני אוהבת ומעריצה מ א ו ד (שומעת? שלא תחשבי 
), הבהירה לי שיש כל מיני טיפוסים בעולם ויש כאלה שלא בנויים לביצוע תיווכים מהסוג הזה, או שאולי הם בנויים אבל יודעים דברים נוספים שקשה/ מסובך/ לא רצוי שיאמרו וככה איכשהו הם יוצאים מהסיטואציה הלא נעימה.
אולי.
העניין הוא שבד"כ, או נכון לומר, כמעט תמיד, אני בצד שכן יוצא מגדרו (ולא תאמינו עד כמה יוצא מגדרו) בשביל מישהו אחר וללא תירוצים בכלל, ואף פעם לא יצא לי להיות בצד השני.
שעושים למענו.
מה שאני בעצם מנסה לומר, לכולנו, שטיפה יותר רגישות למצוקת הזולת (גם אם אנחנו סובלים מאותה צרה) תוכל להציל אותו, ממש להציל.
בואו ננסה להיות קשובים לרמזים, לרצונות מהוססים, לחלומות ותקוות.
אני חושבת שאני עצמי לא עושה מספיק בעניין.
מבטיחה לכם שכשכן עשיתי ככל שביכולתי- זה עבד.
יש לי הוכחות :)
*
ואתה...
אתה יודע שמבחינתי כל נסיון שידוך זו האופציה הפחות רצויה.
הייתי רוצה שתראה אותי
באוטובוס
בחנות ספרים
בבית קפה או בקולנוע
ותבוא, ותיזום, ותרצה.
יש לשנינו כל כך הרבה כח לאסוף אחד את השני.
להרים מעפר
לחבק
לנחם ולהרגיע
(אני לא מקלה ראש במשברים והקשיים שאתה עובר בדרך אלינו).
אולי אני צריכה לעשות מאמצים נוספים.
וגם אותך אני רוצה
שתבוא בוטח
תושיט יד מנחמת
תסיט את שיערי הפרוע
תנער את שכבות האבק
ותאמר
כל כך נכון
"חגיתה, קומי".
*
וכדי להבדיל בין הטמא (שנרמז בשורה דלעיל)
לטהור,
תקומה והתעוררות ממקורותנו:
קומי אורי כי בא אורך
וכבוד ה' עליך זרח
(ישעיהו)
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
