רק כדי להאיר

עולם הפו"פ הדתי לאומי מתרכז סביב כמה ביצות ירושלמיות ואחת בגבעת שמואל. כמי שלא ממש יצא לה לגור בקרבת אף אחד מהמחוזות הללו (מבחירה מודעת), יוצא לי להתחכך בנסיכויות אשר בשלולית מידי פעם בשבתות, חגים, מסיבות יום הולדת למישהו או בכינוסי רווקיה במסגרות השונות.

מסגרת ידועה היא ארגון ישפה שמטרתו למזג בין אנשים למטרת הקמת בית בישראל.

בשבוע שעבר נערך הכינוס הראשון של הארגון הזה בבנייני האומה בירושלים.

המון הרצאות, המון רווקים, המון שדכניות (שמראיינות את מי שרוצה להכנס למאגר)

וג'קי לוי אחד.

למען האמת, ג'קי היה הפיתוי הממשי להגעה.

הוא והעובדה שהיה לי כרטיס כניסה חינם מאתר כיפה, בתנאי שאני, יחד עם זוכה מאושר נוסף,  נכתוב על החויות שלנו.

אז כתבנו.

הנה הצד שלו (וכולם ביחד: אורי, תעשה לנו בלוג!) - כנסו כנסו! מדובר באחד הבחורים הכי מצחיקים שאני מכירה.

הנה הצד שלי.

מקווה שתהנו. אנחנו נהננו

ו... שלא נתראה בכינוס הבא.

כאילו הקב"ה מזמן את ה"מקריות" הזאת לפיה סימן אחד מזמן או משליך על סימן אחר.

כאילו הוא רוצה לומר לי: ככה תדעי. ככה תלמדי.

ככה תביני.

כל שנה בימי אלול אני עוברת עם כלל עמ"י, מי יותר ומי פחות, תהליך של התכנסות ומחשבה על העבר מתוך מגמה לתקן את העתיד.

תהליך של תשובה.

ומול רשימת החטאים עליהם אני מכה בוידוי אני יכולה להעמיד מעשים ספציפיים עליהם אני יודעת ואותן אני רוצה ושואפת לשפר.

אבל למעשה, בכל שנה בימי אלול אני מוצאת את עצמי עוברת את מסלול התשובה סביב עניין אחד.

כמו בא הקב"ה ואומר לי: נכון, יש מספיק עניינים כלליים ופרטיים פופולארים אותם עליך לתקן, אבל עם כל הכבוד, גברת יקרה, את ממש מזניחה את ...

ובכל שנה זה נושא אחר שמקבל את אור הזרקורים מכל מיני כיוונים סביבי: שיחות , קטעי תפילה, טקסטים שיוצא לי לקרוא.

כולם באים להדגיש ולהאיר לי אספקט נוסף סביב העניין הבודד ההוא. שלעתים אפילו לא חשבתי עליו כמשהו הדורש תיקון. או כחטא.

הרהורי התשובה שלי נסובים כמעט אוטומטית סביב פשעים מודעים, ידועים, הרשימה הארוכה של "על חטא שחטאנו לפניך" ופתאום-

והשנה,

אחרי רצף של שיחות , וכינוסי תשובה, וסליחות, וערבי התעוררות

נראה שהכל סביבי כוון, מגבוה, למקד אותי:

אכן נדרשתי בימים אלה להרבות בתשובה וסליחה, להתוודות, לבכות ולהתחרט,

אבל אסור שמכל אלה תעדר האמונה.

לא-לא, אין מדובר בחוסר אמונה בבורא, חלילה.

בו אני מאמינה אמונה שלימה ומוחלטת. בלתי ניתנת לשבירה.

לא.

כל הרגעים שנתפרו לתוך מה שאירע לי בתקופה האחרונה כאילו רמזו לי אגב הרמת גבה:

"מה עם האמונה שלך בעצמך, ילדה?"

*

ונזכרתי בשיר ישן שכתבתי. וראיתי כמה זה נכון.

"הווי דן את כל האדם לכף זכות"- פרקי אבות.   

בכלל זה אף את עצמו... 

 בעשרים וכמה שנות חיי

הרבתי בנשיאת כפיים

ובתפילה ונהי ביקשתיך, אלי

שתיטיב עמי.

והיום-

לא ישתנו תחנוני

אך על בקשתי דעת עשות טוב

כלפי בוראִי ונבראיו

אוסיף את זאת:

תן לי, אלי

את הבינה והכח

שאדע

להיטיב עמי.

ואם בענייני תשובה עסקינן-

בשבת האחרונה קראתי את ספרה הנהדר של נעה ירון- דיין, "מקימי". ספר כמו אוטוביוגרפי שמתאר תהליך תשובה שעוברת בחורה מעולם הבידור הזוהר.

הספר הזה היה פשוט נכון עבורי. ובזמן.

תיאוריה את התמורות הנפשיות שלה היו כל כך חדים ומדוייקים והזדהתי עמוקות למרות שאינני בעלת תשובה במובן הקלאסי של המילה.

גם מי שאינו בעל תשובה או שמתכוון לבדוק את העניין- יוכל להנות מהספר הזה.

שמחתי בו מאוד והתחברתי מאוד למרות שאיני חשודה בנטיות ברסלביות.

ממליצה בחום.

(הכי חשוב! התמונה בשער! תראו בעצמכם, זאת פנסאית על אמת!)

"אני כבר יודעת את מי אוכל לאהוב באמת.

אחד שלאהוב זה לא כשלון בשבילו (...)

שלא יאמין למה שאני חושבת על עצמי

ושלא יכנע לי.

אחד שיהיה לו השכל להכניס אותי הבייתה ולטרוק את הדלת.

שיעז להגיד לי, תתקלפי מותק

ומה שיהיה יהיה..."

(מקימי, נעה ירון- דיין, עמ' 25)

גמר חתימה טובה ו... שנה שתצליח.

השבת אדי החליטה שנמאס לה לא לישון, אז היא ארגנה לעצמה חדר במלון והודיעה לגיסנו היקר שאם בא לו- הוא יכול להצטרף.

היא רוצה לישווווון.

מאחר שגם הוא לא זוכר שינה רצופה של יותר משלוש שעות הוא הראה התלהבות כלבלבית וכך גוייסנו, אמא שלי, דיתי ואנוכי לשבת קודש עם הקטנטנים

("נכון שהתגעגעת אליהם?").

מושאי הגעגוע, למי שלא ממש זוכר (ואני תוהה איך אפשר לשכוח), זה אחד בכור, בכיתה ד' עם מאפיינים נברוטיים התבגרותיים של בן 15, למעט חתימת הזקן.

שני תאומים, להלן "הקרימינלים".

פרימדונה אחת שהגיעה אלינו מבית המלוכה הבריטי. ("מי יפהפיה?" - "אני".   "מי יפהפיית הנילוס?" -"אני רק יפהפיה! בלי תנילוס!")

תינוקת מבית אנרג'ייזר, שכל נסיון לתעל אותה לכיוון, נניח, הדחת כלים, עולה בתוהו.

נכון התגעגעתם אליהם?

אז עשיתי מה שאני עושה בשבתות מהסוג הזה בדרך כלל-

נתתי לדיתי את המושכות ולקחתי אחריות רק על הדחת כלים.

דיתי, נשמה של ריתמיקאית, עשתה איתם קבלת שבת ("לא לזרוק עוגות אחד על השני! רק סיימנו ספונג'ה!")

ארגנה שעת סיפור ("יואב! תפסיק לקפוץ על עידית, היא לא טרמפולינה!" - "אבל זה מסעמם! הסיפור הזה מסעמם אותי!")

ודאגה לארוחה מזינה ("במקום משה בתיבה הכנתי לכם משה במלאווח").

אבל, תודה לבורא הטוב, השבת עברה בשובה ונחת.

מרגעי ההיי-לייטס:

יעלה לבית ווינזדור אצה רצה בדמעות שליש למדיח הכלים הראשי של הממלכה:

"חגיייייייייייית! אילון אמר לי שאני חמורה ושמנה"

"אין דבר כזה חמורה. יש אתון"

חיש קל נשמעו רגליה המטופפות אחרי אילון:

"אתה אתון! אתה אתון!"

ולריאליטי החדש "האם אתה יותר חזק מתלמיד כיתה ב'".

פנסאיתכם נחלה מפלה בקרב אימתני של הורדת ידיים עם אילון.

"אלי הטוב, בלי עין רעה! איך שאתה שרירי!"

"זה בגלל שאני אוכל חלבונים!"

(כן, כן. הוא בשבוע הראשון ללימודיו בכיתה ב'...)

*

לא קלה היא לא קלה דרכנו.

הגראנד פינאלה של השנה הצטיין בלא מעט טלטלות, בכיות, רגעי עצב ותחושה כללית של אובדן אנרגיה.

נאסף אלול ואסף אותי יחד איתו אל חופי הסליחה.

אמש בעת אמירת סליחות מצאתי את עצמי מכוונת בכל ניב ופסוק כאילו נכתב עבורי.

וביקשתי...

שיפה ושונה תהא.

ובע"ה, הרבה תפילה, הרבה אמונה-

כך היא תהיה.

מצגת מדהימה שקיבלתי מאחד האנשים היקרים והאהובים עלי (כמה טוב שיש כאלה בסביבה,הא?)

מבקשת מאוד- מאוד,

סליחה ממי שיצא לי לפגוע בו כאן, או חלילה במסגרות אחרות.

ומבקשת מהקב"ה שיראה לכולנו הדרך לדבוק בדרכיו, דרכי מוחל וסולח בצורה פשוטה ונקיה.