רק כדי להאיר

שני קרטונים של מי עדן, אחד של ויסוצקי ואחד של עבאדי עוגיות מזרחיות. זה כל מה שהיה צריך כדי לארוז חמש עשרה שנים של הביצה הפרטית שלי.
ואני לא יכולה שלא לחשוב על כך שתכננתי להפרד מהם אחרת...

*

שלולי היה הראשון. בגלל זה הוא גם קיבל שם. לא חשבתי שאצטרך להעניק שמות למעל למאה חברים שיצטרפו אליו ואלי למועדון הירקרק שלנו. אז אחרי "צפרדי" הם הפכו להיות חסרי שם או שנשאו בגאון תיאורים כמו "זה הרופא", "המורה מבני ברק", "ההוא ששולה הכירה לי".
העניין התחיל כבדיחה פרטית ביני לבין עצמי. דרך מחוייכת להתייחס לתהליך מחוייך פחות.
עם הזמן זה התגבש להיות האוסף המדובר והחמוד.
אמא שלי התייחסה אליו כ"תסביך", אבל בניגוד לנטיה שלי לנשנש סוכר גולמי, עם התסביך הזה היא הסתדרה.
דיתי קצת פחות. "אוח, נראה לי ששברתי לך צפרדע. אולי תרכזי אותם במקום אחד, נורמלי? הם נמצאים בכל פינה. ואם כבר את עושה את זה תאבקי אותם"
אז פיניתי להם כוננית מרובת מדפים.

*

"זה נחמד" גיחך לטלפון בן דודי "את יודעת שיש במחלקה אצלנו חדר עם... אולי... אלף צפרדעים?"
"המחלקה אצלם" היא אונקולוגית ילדים.
"תגיד, לא מצאת תחום יותר טראגי להתמחות בו?"
"טראגי?" הוא תמה "לא חושב ש"טראגי". יש מקום להרבה אופטימיות".
ואני חשבתי "נו, מטומטמת. תראי איפה אנשים מוצאים אופטימיות כשהם מחפשים אותה בגישה נכונה".
זמן מה אחר כך הנהנו אחד לשניה, דומעים, בלוויה של דניאל ז"ל, הילד בן השלוש של חברה שלי, הילה.

*

ענבל, בת השירות, הייתה מאוד לבבית כשתיאמתי איתה את ההגעה של האולפנית לבית החולים תל השומר לפעילות "יום של חסד".
"ולבנות שיהיה קשה להיות בתוך המחלקה אני מציעה ללכת לסוכה הענקית שלנו בחוץ ולקשט אותה עם ילדים בשלבי החלמה"
"כן, מצויין! וואו, ממש תודה. ו... תגידי, החדר ההוא עם הצפרדעים?"
"כן... מה איתו?"
"הוא עדיין שם, נכון? איפה הוא נמצא בדיוק?"
"זה החדר של המחלקה ההמטולוגית. חדר לבדיקות דם לילדים".

*

"זה חדר הרדמה לקראת בדיקות ארוכות" הסבירה הילה.
שיבצתי את הכיתה שהיא מחנכת לפעילות יום חסד באיזה בית אבות בני ברקי. חשבתי שהיא לא תוכל...
"זה בסדר. אני בקשרים הדוקים עם החברים משם, עם הצוות, עם כולם... וההגעה שלי לשם עם התלמידות, כאדם מאמין... את יודעת. זו סגירת מעגל בשבילי".

*

למחרת בבוקר קמתי עם החלטה:
סגירת מעגל- קצת אחרת- גם בשבילי.
אולי אזכור איך זה להיות אדם מאמין.

*

קשה לארוז נוסטלגיה לתוך ארגזים.
אני מוצאת את עצמי מאבקת ברגשות מעורבים, אהבה-געגוע-עצב-שמחה, את היצורים הירקרקים שכל אחד מהם כומס סיפור אהבה פוטנציאלי שלא הגיע לכדי מימוש.
אני בוכה עליהם, עלי,
ומוצאת את עצמי לוחשת להם, לעצמי:
חשבתי שניפרד אחרת. חשבתי שיבוא הנסיך ויחד, באקט שלקוח מסיומו של התסריט הכי הוליוודי שעוד לא נכתב, נפזר אתכם בין חברים. שהנה, סוף סוף, הגיעה הנשיקה שלא הלכה לאיבוד.

*

"המורהההה! אז כמה ארגזים זה יוצא?"
"לא יודעת, עוד לא ארזתי. אני דוחה את הקץ" חייכתי.
ישבתי הבוקר עם התלמידות להכין צ´ופרים לקראת מחר.
"אז בואי נעשה מסיבה! יא...לתרום אוסף. בכל זאת, לא פשוט!"
לא. לא פשוט.
ואז הן החליטו שרגע לפני שנעפיל לאוטובוסים נתקבץ עם המקרקרים לתמונת פרידה.

*

כמה מקום יש פתאום בדירה.
"עכשיו סוף סוף יש מקום לנסיך להכנס" סיפרתי לדיתי.
"עם כמות הצפרדעים שהייתה לך? גם הסוס יכול להכנס בלי בעיה..."
היא בעד, כמובן. לגמרי. ולא רק בגלל האבק.
"תגמלי מהחלומות ההוליוודיים שלך. הנסיך לא יבוא לבד. תעשי *את* משהו בשביל להזמין אותו להכנס".

*

זהו, הארגז האחרון נחתם.
השארתי לי שלושה צפרדעים למזכרת ועוד שניים ספציפיים שהאחייניות ביקשו.
והשאר...
השאר ישמרו את סודות הכמיהה, האהבה הבלתי ממומשת, דמעות הכאב ורגעי היאוש לעצמם.
כלפי חוץ הם יחייכו את החיוך הצפרדעי הרחב שלהם, יעניקו מרפא מעט לילד קטן הניצב לקראת בדיקה, ויזכירו לכולנו שצריך להיות אופטימים.

*

מבט חטוף נוסף ושפתי לואטות תפילה ברוח הימים האלה:
"... אלו הצפרדעים ילכו לתרומה ואת חגית בת זינה נזימה תלכי לחיים טובים ומאושרים ולשלום"


אכי"ר.