רק כדי להאיר

יצא לכם לחשוב פעם על שלגיה אחרי שנשיקתו של הנסיך הסירה את הארס של התפוח המורעל?

טוב, הם התחתנו, כולנו יודעים. אבל תסכימו איתי שלא יהיה מופרך לטעון שהיא פיתחה פוביות מתפוחים וכל פיקניק משפחתי למעבה היער הכניס אותה להיסטריה. ועמי ותמי? או קיי הילדודס חזרו הבייתה.

אני מוכנה להתערב שהם הפכו לילדים טובים שאכלו כבד וסלט וסירבו לגעת בממתק או מאכל סינטטי אחר. הוריהם, בוודאי, יודעים ימים של אושר נטולים ביקורים אצל רופא השיניים, אבל חבר'ה, אתם מוכרחים להודות שילדים נורמאלים- הם לא. רפונזל הסתפרה, זה בטוח. מה שדי איכזב את בן זוגה המלכותי שכן דווקא השיער שלה עשה לו את זה. ולאחר כל שנות השירה שלה מה שנותר כעת זה קול צרוד וסדוק משל הייתה מעשנת כבדה. הנסיך הצפרדעי היה הידרו-פריק. גשם, ספורט מים ורטיבות העלו אצלו זכרונות רחוקים- איך זה הסתדר עם הנסיכה האקווה-פובית חסרת האחריות? אין לי מושג. בעצם יש לי- זה לא. ובכל פעם שהתגלעה מחלוקת בין המלכה על העדשה ובן זוגה היחיד והמיוחד- אני בטוחה שהוא נקם בה בפיזור קופסה של סוכריות עדשים מתחת למזרן. ככה שתלמד. וחוץ מזה המזווה מלא ממתקים כי עמי ותמי נגמלו... היפהפיה הנמה אולי יפהפיה, אבל הנטיות שלה לשקוע בשינה בכל סיטואציה נתונה, בעייתיות. ולנסיך שלה, עם כל הכבוד, יש צרכים.

לברווזון המכוער יש אמנם חזות יפה כעת אבל... בשניה שהוא פותח את הפה יוצא לו "גע גע" מוזר כי זו הייתה שפת ילדותו ומהאקסנט, כידוע, קשה להיפטר. וסינדרלה שלנו, פריקית של ניקיון עם חיבה מיוחדת לנעלים. נסו משהו כמו אימלדה מרכוס. ומה אימלדה הייתה- כולנו יודעים. והכותבים? להאנס כריסטיאן אנדרסן לא היו מי יודע מה חיים והאחים גרים רבו כל הזמן. אבל עזבו אגדות. הרי החיים של ג'יין אוסטין השנונה והרומנטית היו מזופתים וזה באנדרסטייטמנט. היא גם מתה ערירית בגיל ארבעים ומשהו בלבד.

אם זה היה או להתחתן או לכתוב בסט סלר נוסח "גאווה ודעה קדומה"- אני יודעת מה הייתי בוחרת. זה אולי היה מונע מהעולם גילויים מתקדמים של פמיניזם, אבל מעניק לי עצמי אושר בל יתואר. כמוה גם רחל הרומנטית והלירית ששבקה חייה בגין שחפת והיא בת 42 בלבד. אז יופי לנו. יש לנו Happy end ופעמוני כנסיה ומלכותיות ואושר צרוף. אבל שם זה נעצר. כאילו שבמשך חמישים השנה שהם יחיו יחד, יזהר לעומתם הרקיע בזוהר תמידי, הם יחזו בנופי שקיעה וזריחה מהפנטים שלובי זרועות, מיתרי כינורות ינעימו את זמנם והנסיך ג'וניור מעולם לא פלט על המלכה אחרי הגרבר... ואני, שנחשדת בחיבה יתרה לקיטשיות יתר וכל סיפור שלי נגמר באקורד המסיים של מארש החתונה, המרגש את כולנו, תוהה בשקט: או קיי, זה הסתיים ב"הפי" ומכאן? הגיוני להניח שפרוייקט מרתק יהיה להמשיך את הסיפור לפרק זמן מסויים אחרי הסיום המאושר והצפוי. אבל היי, את מי זה בכלל מעניין?

אתה בטח שואל את עצמך איך אני יכולה לקרוא לך אהוב עוד לפני שאני מכירה אותך...
נו, טוב, את הנטיות שלי למטה פיסי אתה מכיר.
אני מדברת איתך כל ערב. מספרת לך. חולקת. אומרת.
למדתי לאהוב אותך וברור לי שאתה אהובי עוד מקדמה דנה.

רציתי לשתף אותך במחשבות שאינן מניחות לי לאחרונה.
הרהורים כואבים שאינם מרפים וחוזרים ומציקים ופוצעים.

מה ישאר ממני כשתגיע, איש שלי?
מה יוותר לי לתת לך מכח אהבה עצומה שאני חשה כיום אך מכיוון שהיא לא מוצאת את ביטויה היא מתנוונת?

אני יודעת מה תמצא.
תמצאני-
אבודה, בקועה, גלמודה, דוויה, הומיה וזנוחה, חנוקה, טרודה, יחפה, כתושה, לעוסה, מחוקה, נטושה, סתורה, עייפה, פצועה, צרודה, קרירה, רחוקה, שחוחה, תשושה...

ואת הבובה המסמורטטת הזאת, את הגויה, תקח?
הרי עם כל הסגולות שמייחסים לקשר בין אישה לאיש- להפיח בי רוח חיים לא תוכל.

כל לילה שאני מצליחה לצלוח לבד מותיר בי רשמים קשים שניכרים בי כחריצי קמטים על פני אדם מזדקן.
את העצבות שבי אני לא מצליחה לנצח.
את הכאב אני לא מסוגלת להמיר בתחושות משמחות יותר.
ואם כן- זה מזוייף, זה חולף, זה לא אמיתי.

אני רוצה לתת לך אותי הכי ´אני´ שאפשר.
הכי טובה שאפשר.
הכי ראויה שאפשר.
ואין בי את הכח להציל.

<-><-><-><-><->
בנפש חפצה
הענקתי לך
את פרח אהבתי.
אולם אתה
אולי בלי דעת
אולי בלי משים
אולי בלי...
תלשת עלה אחר עלה
מכותרתו
מתפארתו
וכשהגעת לעלה האחרון
נשאר רק
"לא אוהב"

ומה נשאר לי לתת לזה
שבאמת יאהב?
היסתפק בגבעול מיותם ויבש
או שמכח אהבתו הוא
אתחדש ואפרח בשנית?
(סיון התש"ס)
<-><-><-><-><->

זוכר, איש שלי?
זה נכתב מזמן.
ומאז...
הכל אותו הדבר.
הכל-הכל אותו הדבר.


פנסאית, כבויה.