אין שיפור,

יש דיבורים מסביב על טיסה לחו"ל, אני יודע שזה יעשה לי טוב,

אני יודע שאני אחשוב עליה רוב הזמן,

לפחות אוכל להיות מוקף בתרבות שונה, ואולי קצת מוזיאונים.

מה שבטוח המרחק לא ישנה את התחושה הרעה.

אני רוצה להכאיב לה עוד קצת שתצא מאיזון שתשנא אותי,

שתנסה לצאת עם אחרים,

אבל אני לא יכול, אני יודע שבקלות אוכל לגרום לה להתעצבן עלי כל כך שתידחף למיטתתו של איזה אידיוט זמני,

לא יכול.

למרות שזה יהיה לה טוב, אני לא יכול,

אני חלש,

והיא שואלת אותי איך זה שאני חזק כזה,

אני לא, אם הייתי חזק לא היתה רוצה לדבר איתי.

היום השני נסגר והדרך עוד ארוכה למטה.

ואלה קורות היום הראשון שלי בלעדייך,

הבוקר קשה כי אין עוד גוף חם לחבק,

חסרה לי השיחה שלנו על הבוקר כשאת מתלוננת שאני מקים אותך מהמיטה להסיע אותי לעבודה.

היום הבנתי אני לא יכול להתקשר אליך, גם אם אני ממש רוצה, אני מבים עכשיו שאני צריך לשים בצד את הרצונות שלי ואני מנסה לעצור את עצמי אפילו מלשלוח לך מיילים או הודעות חלילה,

ואני בכלל לא מנסה לדמיין פגישה איתך.

חשבתי על כאב,

וחשבתי על הכאב שאני חווה כרגע,

הוא חדש לי.

אין לי על מי לכעוס והגעגועים אליך מלווים בתקווה מתוקה וחששות מדאיגות,

זה מוזר.

האושר משכיח את המחשבות,

הכאב מחדד אותן ומשמר.

אחרי הרבה זמן אני כותב שוב,

אומרים שהכאב יפה למילים הכתובות, אני חושב שהוא משחרר אותן.

כשאני דיברתי את שתקת,

כשהכאבתי בכית לבד,

כשצחקתי חייכת אלי שוב,

כשכעסתי חיבקת.

כשעזבתי,

ידעת שאחזור.

לערבבה.