אני לא יודעת מתי הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי את זה, אבל יש אנשים שלמרות שהם חיים והם כאן ושום דבר לא קרה להם - הם אף פעם לא יהיו חיים שוב.
הוא אמנם חי ונושם ותובע את כל הרשויות, אבל סבא שלי הוא כבר לא האיש הוכחן והבטוח-בדעותיו שהכרתי. קשה לדבר איתו. הוא צוחק מכל דבר בלי סיבה, אני לא יודעת אם הוא בכלל זוכר מה שאמרתי לו, הוא מדבר בלי היגיון ולא מבין דברים. זה עצוב וזה מכעיס, ונכון שאני נמנעת מזה עד כמה שאפשר (ולא תמיד מהסיבות האלה), אבל אני עדיין לא אוהבת לחשוב על זה.
כי אורה מתה, ואף פעם לא נשמע אותה יותר נאנחת, או שואלת אם לחכות עם האוכל, אבל לפני ואחרי שהיא מתה היא הייתה אותו אדם. הוא לא, וזה מה שהופך אותו לבעצם כבר-לא-הוא, מה שאומר שהוא כבר לא קיים.
וזה כל כך אותו דבר כמו להיות מת, אבל לא.
.
עריכה: אני שונאת קטעים כתובים שמתחילים בו' החיבור. אני עושה את זה המון, ואחר כך קוראת את זה ומתעצבנת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
