קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

זוכרים את זה? לא, לא חשבתי.

בכל אופן, זה היה מוזר רק טיפה יותר משחשבתי שזה יהיה.

ופאק, זה היה מוזר.

זה מה שמקבלים כשקונים שלוש שקיות של עוגיות ברמן במבצע בסופר עדיקה בקטמונים.

.

על הבמה אסור להתבייש. אבל האם גם המילים הן במה? האם גם הסיפורים צריכים להיות חסרי-בושה ולא מתנצלים?

טוב, לא ממש קשה. מחמירה זה תיאור טוב יותר שלה. או פשוט לא סלחנית במיוחד.

קשה מאוד לכתוב שירים בעברית שמיועדים להלחנה. כי בעברית קל מאוד להשמע מאוד מאוד טיפשי.

(היחס שלי למוזיקה בעברית הוא אמצע-לס. יש לי סלידה [מוניקה סקס] והערצה [אלתרמן] ולא יותר מדי באמצע.)

(אולי חוץ מדני סנדרסון. כי להיות מצחיק דווקא אפשר וזה דווקא חינני מאוד.)

האמת, הייתי רוצה שיהיה גם מי שיסתכל עליי ככה. למעלה. שיחשוב שאני האדם הכי מגניב בעולם ויהיה בשוק מהמקוריות והגאונות שבכל מילה שלי.

פחות (אבל גם) בשביל האגו, ויותר בשביל לדעת איך אנשים אחרים היו יכולים להרגיש.

האמת, אפשר לומר שקצת התגעגעתי לרגש הזה. וגם אם לא, אולי הוא יעזור לי לכתוב (וגם אם לא, אולי התגעגעתי אליו.)