שאני מסתכלת במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה,

שאני לא אוהבת את הגוף הזה, את הפנים האלה,

הייתי הילדה היפה פעם ואהבתי הכל, הייתי מושלמת בעייני ולא היה אכפת לי מה אתם חושבים.

פתאום זה לא ככה, אכפת לי מה חושבים על החיצוניות שלי,

אכפת לי להיראות כמו איזו סופר מודל רזה ומטופחת.

אני כבר לא מסוגלת להסתובב בבית עם שיער פרוע, או לצאת בלי איפור.

אני נראת רע, מכוערת אפילו.

החיוך, זה שתמיד הערכתי את עצמי בזכותו, פתאום הוא נראה לי עקום וכ"כ מכוער.

אני באמת לא מבינה מה אתם מוצאים בי ואיך אתם יכולים להחמיא כל הזמן,

אתם משקרים.

אני לא הילדה היפה הזאת שכולכם נתתם לי להאמין בה, אני סתם אחת,

עם שיער חום ועיניים חומות, עם מדלדלים בידיים ורגליים שמנות, עם שני צמיגים בבטן וצדדים שיוצאים מהמכנסיים,

עם משקפיים מכוערים, וכול זה במטר וחצי.

"רואים לך את העצב בעיניים"

"מה קרה לך?"

"אני רואה שאת לא בסדר, דברי איתי "

"עובר עלייך משהו? "

"החיוך שלך משקר"

לא!

לא עובר עליי כלום, הכל ממש בסדר.

תפסיקו לשאול ותפסיקו להתעניין כי אני יודעת שלא באמת אכפת לכם.

"אני לא אמצא פסל שיפסל את מבטך.. "

מי יכול לפסל מבט עצוב שכזה?

נגמרו הבגרויות, ואני אפילו לא מרגישה טיפת שמחה, לא כמו שציפיתי.

בדיחה שכמותי.

פירקתי את מה שהיה לי,

זאת ההרגשה שאמרה לי לעשות את זה.

ואולי עוד אתחרט ?!

קשה לי.

קשה לי לדעת שזהו, זה נגמר,

שהכל התפרק ועוד בגללי,

קשה לי להסתכל על עצמי ולחייך,

קשה לי לאהוב את עצמי,

קשה לי לצחוק שאני יודעת שאני לא באמת כזאת מאושרת,

נמאס לי לשקר לכולם עם חיוכים מזויפים.

כי העצב נמצא לי בתוך העיניים.