אזהרה: בלוג זה מכיל תמונות שאינן ראויות לצפייה על ידי ישראלים (לפי
החלטת עורכי חדשות הטלוויזיה ובעלי העיתונים. אתם מוזמנים לחזור לכאן אחרי המלחמה).
צילום: פרנק פורנייה, מתוך ויקיפדיה
ב-13 בנובמבר 1985 התפרץ הר הגעש נבאדו דל רויז בארמרו שבקולומביה. זרמים של בוץ ואדמה מעורבבים בלָבה שטפו במורד ההר. 25 אלף בני אדם מתו באסון. אומיירה סאנצ'ז, בת 13, נלכדה בהריסות ביתה, מתחת לערימה של בטון, בוץ ומים. במשך שלושה ימים היא גססה מול המצלמות. אף אחד לא יכול היה לעזור. רגליה נלכדו בבוץ טובעני וכוחות החילוץ לא יכלו למשות אותה. היא מתה מנמק ומקור. התמונה למעלה צולמה על ידי פרנק פורנייה כמה שעות לפני מותה.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות.
(קוצים א', מתוך האלבום "זרעי קיץ" של מאיר אריאל)
אל תלחצו על PLAY!
אחרי שלא לחצתם על פליי אפשר לחזור לכורסה.
רציתי לשים כאן תמונה שראיתי ביום רביעי באתר של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען (בטעות! לא התכוונתי! אני אזרח שומר חוק! זה הכל בגלל גוגל!). מצאתי אותה שוב הערב, אחרי כמה חיפושים בארכיון של האתר, אבל החלטתי שלא לשכפל אותה כאן. מה הטעם. מספיק לומר שכשראיתי את התמונות נזכרתי בשיר של מאיר אריאל.
גם את המלחמה הזו אנחנו "צורכים" ממסך הטלוויזיה. "נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ", ואין מה לעשות. "נותנים 40 אזרחים קבורים מתחת להריסות" ואנחנו נזפזפ לקליפ האפור-לבן-שחור הבא של דובר צה"ל ממעוף הציפור.
כי אין מה לעשות - הם התחילו. כי צריך לתת לצה"ל לכסח, לשבור עצמות, לרסק את תשתיות הטרור. לגדוע את ראשי הנחש, להשמיד את המוטיבציה של חמאס, לצרוב את התודעה, להפגין שרירים. כי אין מה לעשות - כאן זה המזרח התיכון, חבר, וצריך לשחק לפי הכללים (שאומרים בעיקרון שהם התחילו. ושהכל חוזר אליך וקקה בידיך).
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
(עוד קטע מקוצים א')
הכל חוזר. הכל יחזור אלינו כמו בומרנג. חשבתם שגמרתם עם לבנון השנייה? קבלו את עזה השלישית. מדהים, לא? איכות הפריים בשידור החוזר על מסכי ה-HD הדקים שלנו רק משתבחת ממלחמה למלחמה. אנחנו צופים בשידור החוזר, עם אותו ראש ממשלה, שפתח במלחמה ויסיים במלחמה. עם אותם פרשנים, אותה מקהלת כלבלבים לקקנית שנובחת תרועות עידוד על הדם בתחילת הקרבות, ותקפוץ לזנב בפוליטיקאים המסמורטטים בסופם. ועם אותו המון - הוא רוצה לראות דם.
ודם הוא יקבל.
ואני? גם אני חלק מההמון.
אני אמשיך לרבוץ בכורסה, לזפזפ בין אתרי האינטרנט. אני יכול לצעוק עד מחר שאני נגד המלחמה. אני יכול ללכת לכל ההפגנות. אני יכול להצביע למפלגת השמאל היחידה בישראל. זה לא משנה. גם אני חלק מההמון.
כששאלו את פרנק פורנייה למה הוא צילם את אומיירה סאנצ'ז במקום לעזור לה, הוא התקשה להסביר שאי אפשר היה לעשות דבר. היא היתה שקועה עמוק מדי בבוץ הטובעני, ואפשר היה רק לנסות ולהרגיע אותה בשעותיה האחרונות. האם גם אנחנו נגיד בעוד חודשיים, בעוד שנה, שאי אפשר היה לעשות דבר? שבזמן שצה"ל שקע בבוץ הטובעני של לבנון / עזה לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלספור גופות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: