| 2/2009
הפתווה של פרופ' כשר (aka ד"ר סטריינג'לאב) אינני מומחה למשפט בינלאומי. אין לי תואר בפילוסופיה. אבל למדתי קצת ערבית ועל ההיסטוריה של האסלאם, ושמעתי על פסקי הלכה אסלאמיים המכשירים את פיגועי ההתאבדות והפגיעה באזרחים חפים מפשע. זה הולך בערך כך: בחברה הציונית כל אזרח בוגר הוא גם לוחם. כל גבר הוא מועמד לשירות צבאי, חייל בשירות פעיל, או חייל מילואים. כך גם נשים רבות. לכן – פגיעה באזרחים שקולה ברוב המקרים לפגיעה בחיילים. לכן מותר להרוג אזרחים ציונים. וודאי שמותר להתקיף מטרות ישראליות מתוך כוונה לפגוע במטרות צבאיות (וכבר הוכחנו שכל מבוגר ציוני הוא מטרה צבאית), ולעתים ייפגעו גם מטרות לא צבאיות (ילדים רכים, או אנשים זקנים). אלו הן טעויות העלולות להתרחש בעת מלחמה, ואין לגנות אותן.
במסגרת תהליך ההתבהמות שעובר על החברה הישראלית, נראה שלמדנו דבר או שניים מהשייח' קרדאווי וחבר מרעיו. פרופ' אסא כשר, פוסק ההלכה של צה"ל בנושא "את מי מותר להרוג, מתי ולמה", מסביר מדוע מותר לצבא לפגוע באזרחים: "אם זה אזרח פלסטיני או חייל ישראלי – עדיף מותו של האזרח", הוא אומר. על האפשרות לוותר מלכתחילה על העימות הצבאי, או לבחור בעימות קצת פחות טוטאלי שלא יגרום להכחדת משפחות שלמות, הוא לא מדבר משום מה. ובכלל, איפה עובר הגבול בין לפגוע בשכן פלסטיני אחד כדי להגן על חייו של חייל ישראלי אחד לבין לפגוע בבית שלם שבו עשרות שכנים פלסטינים, לבין למחוק שכונות שלמות? אפשר גם להחריב את עזה, לחרוש את אדמתה ולפזר מלח על רגביה. אני מניח שכך יהיה מסוכן פחות לחיילי צה"ל לפעול בשטחה.
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, we are rapidly approaching a moment of truth both for
ourselves as human beings and for the life of our nation. Now, truth is
not always a pleasant thing. But it is necessary now to make a choice,
to choose between two admittedly regrettable, but nevertheless
*distinguishable*, postwar environments: one where you got twenty
million people killed, and the other where you got a hundred and fifty
million people killed.
President Merkin Muffley:
You're talking about mass murder, General, not war!
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, I'm not saying we wouldn't get our hair mussed. But I do say
no more than ten to twenty million killed, tops. Uh, depending on the
breaks.
מתוך ד"ר סטריינג'לאב, או איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הפצצה
אני יודע. החמאס היא כנופיית טרור, הרוצחת בבני עמה, יורה טילים על מטרות אזרחיות ישראליות וראוי לה שתימחה מעל פני האדמה. אם חייבים – גם באמצעים אלימים - אבל אם נאמץ את פילוסופיית הפעולה שלה, נאבד את הצידוק לנקוט באמצעים האלימים האלה.
נראה שכבר אימצנו אותה. הנה דוגמה אחת לפתווה שכזו, הפעם מן הצד הישראלי:
עם פתיחת מלחמת עזה, התהדרו כוחותינו וכתבינו בהצלחת ההונאה הישראלית. זו שאפשרה להפציץ מסדר של שוטרים פלסטיניים ולהרוג עשרות רבות מהם. כאשר החלו להישאל שאלות בדבר הלגיטימיות של התקפה צבאית נגד מטרות אזרחיות הסבירו שחלק מהשוטרים האלה שייכים גם לגופים לוחמים פלסטיניים, והם עלולים היו לפעול נגד צה"ל אם צה"ל יפלוש לעזה. מה המסקנה הלוגית-פילוסופית של פרופ' כשר וחבריו במעבדות הנשק המשפטי של צה”ל? נעלה מטוס לאוויר, ונטיל עליו בו-זמנית שתי משימות: גם לפתוח בפעולה צבאית נגד עזה, וגם להשמיד כמה שיותר שוטרים פלסטיניים. הבנתם את הקונצמאכער? לא, כי אם לא הבנתם (גם אני לא ממש הבנתי), נחזור על כך שוב, הפעם קצת יותר לאט: כל עוד לא נפתחה המלחמה, השוטרים האלה הם מטרות אזרחיות. ברגע שנפתחה המלחמה הם הופכים למטרות צבאיות לגיטימיות. אז נפתח במלחמה, נהפוך אותם למטרות לגיטימיות, ואותה פצצה שפתחה במלחמה, היא גם זו שתקפד את חייהם. לא יודע איך אתם התרשמתם מהטיעון הלוגי-פילוסופי הזה, אבל אני חושב שפרופ' כשר-סטריינג'לאב זכאי לקבל עליו פרס איג-נובל לשלום, לא רק את פרס ישראל.
בוויכוח התיאורטי-פילוסופי בנוגע להצדקת מלחמת עזה האחרונה, אינני בטוח שלישראל לא היתה זכות להגיב, גם באמצעים אלימים, על ירי קסאמים שנמשך שמונה שנים. אבל בפועל, כאשר פרופ' כשר הוא זה שמרביץ תורה בקציני צה"ל, אני לא סומך על אף שיקול שלו, של הקצינים שאותם לימד, ושל מפקדי הצבא וראשי הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שהתנגדתי למלחמה הזו מן הרגע הראשון שלה (ונעזוב רגע את ההיסטוריה של "מי התחיל"). אני, בניגוד לכל אלה, לא רוצה להיות שותף במעשים שעשויים להיות מוגדרים כפשעי מלחמה.
עוד באותו נושא: איך ניצח החמאס במלחמה
| |
| |